הרופאים לעגו ואלפי נשים שילמו על כך בחייהן
בווינה של אמצע המאה ה-19, ללדת בבית חולים היה מסוכן יותר מללדת ברחוב. נשים רבות ידעו זאת, וחלקן אף בחרו ללדת במקומות אחרים ואפילו בדרך, כדי להימנע מהאשפוז. לא מפני שהיו חסרות אמצעים. אלא מפני שהיו חכמות מספיק לפחד.
בבית החולים הכללי של וינה פעלו שתי מחלקות יולדות זו לצד זו, באותו מבנה בדיוק. במחלקה הראשונה עבדו רופאים וסטודנטים לרפואה; במחלקה השנייה מיילדות. הפער בין שתיהן היה מחריד: ב-1842 הגיע שיעור התמותה במחלקה הראשונה ל-15.8% כלומר, אחת מכל 6 נשים שילדה שם לא יצאה חיה. במחלקה השנייה, באותה שנה ממש, עמד השיעור על 7.6% בלבד. הנשים לא ידעו להסביר זאת במילים רפואיות, אבל הן ידעו לבקש בדמעות שלא יכניסו אותן למחלקה של הרופאים.
המחלה שעמדה מאחורי כל אותם מקרי מוות נקראה "קדחת הלידה" מה שידוע כיום בשם " אלח דם". זה נגרם כתוצאה מתגובה חיסונית לזיהום חיידקי לאחר הלידה, המוביל לחום גבוה, לדלקת מתפשטת ולהרעלת דם. ללא טיפול, היה אפשר למות תוך 24 שעות. הטיפול המקובל אז היה הקזת דם, שלא עזרה בכלל. איש לא ידע מה גורם למחלה, ואיש גם לא ממש חיפש.
הגילוי שהגיע מהמוות
איגנץ פיליפ זמלוויס נולד בשנת 1818 בבודפשט, הונגריה, הילד החמישי מתוך עשרה ילדים במשפחת מכולת אמידה. הוא החל ללמוד משפטים, עבר לרפואה, וסיים את לימודיו בווינה בשנת 1844. ב-1 ביולי 1846 מונה לעוזר בכיר במחלקת היולדות הראשונה, לא מפני שביקש, אלא מפני שהמחלקות היוקרתיות יותר דחו אותו. הוא היה הונגרי, ולפי חלק מהעדויות גם יהודי, שתי תכונות שלא פתחו דלתות בווינה של אותם ימים.
מה שמצא שם לא נתן לו מנוח. הוא ישב על הנתונים, השווה, שאל, ניסה להסביר. השערה אחר השערה נבדקה ונדחתה: אולי הנשים מתות מפחד מהאיש שעובר עם פעמון לאחר כל מוות, אז הוא שינה את מסלולו של האיש. אפס השפעה. אולי תנוחת הלידה השונה? שינה אותה. שוב כלום. אולי הצפיפות? לא הגיוני. כי המחלקה השנייה הייתה צפופה יותר, ובכל זאת בריאה יותר. הוא לא הצליח להבין, עד שהגיע ההסבר מכיוון שלא ציפה לו כלל.
ב-20 במרץ 1847 חזר זמלוויס מחופשה בוונציה ונודע לו על מותו של ידידו הטוב, פרופ' יעקב קולטשקה, מרצה לרפואה משפטית. קולטשקה נדקר בטעות באצבעו על ידי אזמל של סטודנט במהלך נתיחה ומת. זמלוויס קרא את ממצאי הנתיחה של חברו וקפא. הדלקת בדרכי הלימפה, הדלקת בקרומי הלב, הדלקת בקרומי המוח, הכל זהה לחלוטין למה שנמצא אצל הנשים שמתו מקדחת הלידה. "יומם ולילה רדף אותי דמותו של קולטשקה," כתב לאחר מכן, "ונאלצתי להכיר, בהחלטיות גוברת, שהמחלה שממנה מת קולטשקה זהה לזו שממנה מתו כל כך הרבה יולדות."
המסקנה הייתה פשוטה עד כאב. הרופאים והסטודנטים ביצעו נתיחות גופות בבוקר, בידיים חשופות, ועברו ישירות לחדרי הלידה נושאים על אצבעותיהם שאריות מהמתים, מה שזמלוויס כינה "חלקיקי מוות". המיילדות במחלקה השנייה לא ביצעו נתיחות. לכן החולות שלהן חיו.
שטיפת ידיים שינתה הכל
במאי 1847 הנהיג זמלוויס כלל חדש: כל מי שנכנס למחלקה הראשונה חייב לשטוף ידיים בתמיסה עם כלור, סידן היפוכלוריט, עד שריח הגופות ייעלם לחלוטין. הוא בחר בחומר הזה לא מתוך הבנה של חיידקים, מושג שלא היה קיים עדיין, אלא מפני שגילה שהוא מסיר את הריח. זה היה הסימן שלו לניקיון.
התוצאות לא איחרו לבוא. באפריל 1847, לפני המדיניות הזו, עמד שיעור התמותה על 18.3%. ביוני 2.2% . ביולי 1.2% בלבד. בשנת 1848, לאחר שהרחיב את הפרוטוקול לשטיפת ידיים גם בין בדיקה לבדיקה, ירד שיעור התמותה ל-1.27% נמוך אפילו ממחלקת המיילדות, שבה לא עבדו רופאים כלל. לראשונה בהיסטוריה, המחלקה שבה עבדו רופאים הייתה בטוחה יותר מזו שבה עבדו מיילדות. בחודשים מסוימים היו אפס מקרי מוות.
מה קורה כשמישהו מוכיח שהרופאים עצמם הורגים את את החולים? בווינה של 1847, הקהילה הרפואית בחרה שלא להאמין לו.
הסיבות היו מורכבות. מבחינה מדעית, תורת החיידקים טרם נולדה, זמלוויס לא יכול היה להסביר מה בדיוק הם אותם "חלקיקי מוות", ובלא הסבר מנגנוני, הממסד הרפואי לא ראה סיבה לשנות הרגלים בני שנים. מבחינה חברתית, קבלת תיאוריית זמלוויס הייתה שקולה להודאה שרופאים הרגו אלפי נשים, הודאה שאיש לא מיהר לאמץ. פרופ' יוהאן קליין, הממונה הישיר של זמלוויס, דחה את התיאוריה שלו ולא חידש את מינויו. הרופא האמריקאי צ'ארלס מייגס, מיילד בכיר ובעל שם, סיכם את עמדת הממסד במשפט שנחרט בהיסטוריה: "רופאים הם ג'נטלמנים, וידיהם של ג'נטלמנים נקיות."
המתנגדים לא היו מעטים, ולא היו חסרי שם. רודולף וירכוב, אחד המדענים בעלי הסמכות הגדולה ביותר ברפואה הגרמנית של המאה ה-19, דחה את התיאוריה בכנס רופאים בפומבי. קרל בראון, שמונה לתפקידו של זמלוויס, פרסם ספר לימוד שמנה 30 סיבות לקדחת הלידה; זיהום מגופות היה רק ה-28 ועורך כתב עת רפואי וינאי קרא לציבור להפסיק להיות מוטעה בידי מה שכינה "תורת שטיפת הכלור".
מכתבי ייאוש לאירופה האטומה
זמלוויס עזב את וינה ב-1850 בפתאומיות, מבלי להודיע לאיש. חזר לבודפשט וקיבל תפקיד ללא שכר בבית החולים סנט רוקוס, שם יישם את שיטותיו ועמד ליד אגן הכלור, לא מהסס להוכיח כל רופא שניסה לעקוף את הנוהל. התוצאות דיברו בעד עצמן: בין 1851 ל-1855 מתו שם 8 נשים בלבד מתוך 933 לידות שיעור תמותה של 0.85%.
אבל שנים חלפו, ועמיתיו ברחבי אירופה לא שמעו ולא ראו. 13 שנה שתק זמלוויס ברובו, מאמין ש"הזמן יסלול דרך לאמת". ב-1861 פרסם סוף סוף את ספרו המרכזי: "האטיולוגיה, המושג והפרופילקסיס של קדחת הלידה". הספר היה ארוך, חוזר על עצמו, ומלא בהתקפות חריפות על מבקריו. הוא נדחה.
מה שבא לאחר מכן היה שבר של ממש. זמלוויס כתב מכתבים גלויים לאסכולות מיילדות ברחבי אירופה וקרא לרופאים "רוצחים חסרי אחריות". לפרופסור יוזף שפאת שלח מכתב ובו כתב: "בתוכי אני נושא את הידיעה שמאז 1847, אלפים ואלפים של נשים יולדות שמתו לא היו מתות… ואתה, הר פרופסור, היית שותף לטבח הזה." הוא התחיל לשקוע בשתייה, התרחק ממשפחתו, ובישיבת סגל אחת, כשנקרא להציג דו"ח, הוציא מכיסו מסמך אחר לגמרי וקרא אותו בקול, מבלי להבין היכן הוא נמצא.
מת מהמחלה שנלחם בה
ב-30 ביולי 1865 שכנע אותו עמיתו פרדיננד פון הברה לבקר במה שתואר כ"מכון חדש". כשהבין זמלוויס שמדובר במוסד לחולי נפש, ניסה לברוח. השומרים הכו אותו קשות, הלבישו אותו חליפת כבילה ונכלאו אותו בתא חשוך. הטיפולים כללו שפיכת מים קרים ומתן שמן קיק. 14 יום לאחר מכן, ב-13 באוגוסט 1865, מת איגנץ זמלוויס בגיל 47 מפצע נמק ביד ימינו, שנגרם ככל הנראה מאותן מכות. הנתיחה קבעה את סיבת המוות: פיאמיה, הרעלת דם. אותה מחלה שנלחם בה כל חייו.
להלוויתו הגיעו אנשים בודדים. מותו כמעט לא הוזכר בעיתונות הרפואית. כשמינו את יורשו, יאנוש דישר, עלה שיעור התמותה במחלקה פי 6 ואיש לא מחה. האגודה הרפואית ההונגרית, שכלליה חייבו נאום לזכר כל חבר שנפטר, לא נשאה על זמלוויס ולו מילה אחת.
רק 10-15 שנים לאחר מותו של זמלוויס, כשלואי פסטר פיתח את תורת החיידקים וכשג'וזף ליסטר יישם שיטות חיטוי בניתוחים, זכו תצפיותיו של זמלוויס סוף-סוף להסבר תיאורטי ולהכרה. כיום קיים בפסיכולוגיה המושג "רפלקס זמלוויס" המתאר את הנטייה האנושית לדחות ידע חדש כשהוא מאיים על אמונות מושרשות. הרופאים שדחו אותו לא היו רשעים. הם היו בני אדם שלא יכלו לקבל שהם עצמם, בידיהם שלהם, גרמו למות חולותיהם. ומשום שלא יכלו לקבל זאת מתו עוד נשים. ועוד נשים. ועוד.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!