אגמי פליטביצה בקרואטיה: איך האבן בונה אגמים בצבעי טורקיז
בשמונה וחצי בבוקר, לפני שההמונים מגיעים, אפשר ללכת שם על קרשי עץ שמתוחים ממש מעל המים. לייזה, בלוגרית טיולים אמריקאית, הגיעה בשעה הזו וכתבה אחר כך שהמים צלולים עד כדי כך שהדגים נראים כמרחפים באוויר. בתמונות שצילמה רואים עד הקרקעית, כולל גזעי עצים שנפלו לשם, והיא לא שינתה בהן צבעים. המקום הוא הפארק הלאומי אגמי פליטביצה בקרואטיה, כשעתיים נסיעה דרומית לזאגרב, בירת המדינה.
שישה עשר אגמים יורדים כאן במדרגות, והמים נשפכים מאחד לשני במפלים, כמו מים שיורדים במדרגות של בניין. שנים עשר האגמים העליונים שוכנים על סלע בשם דולומיט, קרוב משפחה של אבן גיר, וארבעת התחתונים חצובים בקניון של אבן גיר. הפרש הגובה בין הראשון לאחרון הוא 133 מטרים. המפל הגדול נופל מגובה 78 מטרים, כמו בניין של כ-25 קומות, והוא הגבוה בקרואטיה.
באתר הטיולים GoTravel נכתב שהמקום "שומר שיא עולם" בזכות הצירוף של 16 אגמים ויותר מ-90 מפלים בשמורה אחת. במסמכי אונסק״ו, ארגון התרבות והמדע של האו״ם, אין שיא כזה. אבל האתר נרשם כבר ב-1979 ברשימת מורשת העולם.
ומה בעצם מחזיק את האגמים? מחסומי אבן, שהמים עצמם בונים. מי הנחלים עוברים דרך סלעי אבן גיר ומתמלאים בסידן מומס, כמו שמים קשים מתמלאים בסידן בבית שלנו. בקומקום אנחנו מכירים את התוצאה: אבנית שנדבקת לדפנות. בפליטביצה קורה אותו דבר בקנה מידה ענקי. כשהמים רוויים מאוד בסידן והם גם מעט בסיסיים, ההפך מחומצים, הסידן שוקע כגבישים זעירים על הקרקעית, בשולי האגם ועל כל מכשול בערוץ. הסלע שנוצר נקרא טוף או טרוורטין. הוא מלא חורים קטנים, קשה וגם שביר. מחסום כזה עוצר את הנחל, והמים שמאחוריו מתאספים לאגם.
טחבים, חיידקים וצבעי המים המשתנים
את העבודה לא עושים המים לבדם. טחבים, אצות וחיידקים, יצורים קטנים שקל לפספס, מפרישים חומר דביק שעוזר לגבישי הסידן הראשונים להיאחז, ועליהם נבנית שאר השכבה. אחד הטחבים, מין שאוהב מים זורמים, "מתאבן" במהירות על המחסומים התלולים שבהם הוא גדל. הנצרים הצעירים שלו ירוקים ורכים, והישנים מכוסים בשכבה צהובה ושברירית, ובהמשך הם מתקשים. מעל הצוק נוצר גג דמוי מערה, שממשיך לגדול כל עוד המים זורמים.
איוו פבאלק, בוטנאי קרואטי, דרש כבר ב-1926 להגן על המקום. הוא חשב שהצמחים שואבים מהמים גז מסוים, ובכך גורמים לסידן לשקוע. היום יודעים שתרומתם עקיפה יותר. העיקר הוא המים עצמם: כדי שהסידן ישקע, הם צריכים להאט, להתאוורר ולהתיז, וזה בדיוק מה שקורה במפלים.
הקצב איטי, אבל אפשר למדוד אותו. בקרקעית אגם קוז'יאק, הגדול באגמי פליטביצה, נמדדה שקיעה של פחות ממילימטר בשנה. המחסומים עצמם גדלים בגובה של עד 13 מילימטרים בשנה, כלומר בערך 13 סנטימטרים בעשור. לפני כ-400 שנה היו במקום שני אגמים נפרדים. בשליש התחתון של קוז'יאק שוכן עד היום מחסום טרוורטין שקוע, כארבעה מטרים מתחת לפני המים. כנראה היה שם פעם מפל מרשים. מחסום אחר, באזור הגשרים של קוז'יאק, גדל מהר יותר ואיחד את שני האגמים. בגלל זה העומק הגדול של האגם, 47 מטרים, נמצא באגן התחתון.
ואיך מסבירים את הצבע? האגמים מפורסמים בגוונים של תכלת, ירוק, אפור וכחול, והגוונים האלה משתנים כל הזמן, לפי כמות המינרלים והיצורים החיים שבמים ולפי זווית קרני השמש. גם מגוון הצמחים יוצר משחק צבעים שמשתנה בין העונות. גם הזרימה משתנה. בקיץ יבש אחד היו המפלים חלשים מהרגיל, והמראה היה שונה מהתמונות המוכרות. בחורף יורד שלג מנובמבר עד מרץ, והאגמים קופאים בדרך כלל בדצמבר-ינואר. לפי GoTravel, האגמים העליונים בהירים ופחות מרשימים מהתחתונים, אבל הזרימה והמפלים בהם שופעים יותר.
מיליון וחצי מבקרים והמאבק על השימור
ב-1893 הקים גוסטב יאנצ'ק, צ'כי שחי בזאגרב, אגודה לשימור האגמים, ובנה בעצמו מסעדה ומלון. ב-1949 הוכרז האזור פארק לאומי. אבל במרץ 1991, אחרי מתיחות בין סרבים לקרואטים, הפכו האגמים לזירת העימות המזוין הראשון במלחמת העצמאות הקרואטית: שני הרוגים, 20 פצועים ו-400 תיירים שפונו. המורדים הסרבים החזיקו בפארק עד אוגוסט 1995. לפי GoTravel, הטבע לא נפגע, אבל תשתיות התיירות נהרסו.
היום הבעיה הפוכה: יותר מדי אנשים. 350 אלף מבקרים הגיעו ב-1998, שיא של 1.7 מיליון נרשם ב-2017, ו-1,492,994 ב-2024, כמעט עשירית מכלל המבקרים בקרואטיה. בקיץ מותר להכניס עד 12,000 איש ביום, עם כרטיסים באינטרנט ומגבלה לפי שעות בכל אחת משתי הכניסות: 600 איש בשעה ב-2019, ולפי האיגוד הבין-לאומי לשימור הטבע, גוף שבודק איפה הטבע בסכנה, 500 ב-2023. השחייה באגמים אסורה מאז 2006. מנהל הפארק סיפר ב-2024 שאוגוסט עדיין העמוס ביותר, אבל מאי וספטמבר עקפו את יוני. כלומר, חלק מהמבקרים כבר עוברים לעונות שקטות יותר.
האם זה מספיק? ב-2025 העניק האיגוד לפארק את הדירוג "טוב, אבל עם חששות מסוימים", ורמת האיומים הכוללת נותרה גבוהה. בין החששות: בנייה של מתקנים לתיירים, שאיבת מי שתייה מקוז'יאק וטיפול בשפכים. ב-2022 נותרו שפכים ללא טיפול כשישה חודשים, אחרי שהחוזה של מתקן זמני לא חודש בזמן.
גם החום מורגש. טמפרטורת האגמים עלתה ב-1.5 מעלות במשך כ-30 שנה, ובשני מחסומים באגמים העליונים נצפה שבר, ובעקבותיו התייבשו בריכות קטנות. ויש גם בשורה טובה: ב-2024 הוסרו סכרים מלאכותיים בנהר הלבן, הראשונים מסוגם בקרואטיה, ודג הפורל של הדנובה חזר לשם. מי שעומד על הקרשים בשעה שמונה וחצי ורואה אבן שנבנית מתוך מים וטחב, מבין כמה עדינה המערכת הזאת, וכמה קל לפגוע בה. הסדר המדויק שבו סידן, מים ויצורים זעירים חוברים יחד ובונים אגמים שלמים מזכיר את דברי הפסוק: "מה גדלו מעשיך ה'״
תגובות
היו הראשונים להגיב!