אחרי 22 שנה בחלל: טלסקופ סוויפט נשרף מעל אסיה
ב-4 בנובמבר 2026 קרה בשמי דרום-מזרח אסיה משהו שלא רואים כל יום: עצם שבנו בני אדם נשרף באוויר כמו כדור אש. צופים במלזיה דיווחו על תצפיות שנראו כהתאמה לחזרתו של סוויפט, מצפה חלל של נאס"א ששוקל טון וחצי. לפי נתוני חיל החלל האמריקאי, הוא חדר לאטמוספרה בשעה 14:39 בשעון ישראל, מעל צפון האי סומטרה שבאינדונזיה.
האם מישהו היה בסכנה? הטלסקופ צלל אל האטמוספרה במהירות של פי 22 ממהירות הקול. נאס"א העריכה את הסיכוי שאדם ייפגע ממנו בכ-1 ל-2,100. רוב המבנה נשרף מחום החיכוך, אבל חלקים צפופים, כמו רכיבי טונגסטן שהיא מתכת קשה וכבדה, ושברי מראות, היו עלולים לשרוד ולהגיע לים או ליבשה. החדשות הטובות: לא דווח על נזק או על נפגעים. הוא שוגר ב-2004 למשימה של שנתיים, ובסוף פעל כמעט 22 שנה.
הנפילה הייתה בלתי מבוקרת, כי לסוויפט לא הייתה מערכת הנעה שאפשרה לכוון אותו. התחזית האחרונה של נאס"א צפתה כניסה בסביבות 3:30 לפנות בוקר בשעון החוף המזרחי של ארה"ב, עם טעות אפשרית של 11 שעות לכל כיוון. בפועל הוא נפל כארבע שעות אחרי המועד. למה אי אפשר לדעת בדיוק? כי האוויר הדליל בגובה הזה נעשה צפוף יותר או פחות לפי פעילות השמש. תקנים שעודכנו ב-2019 דורשים היום סיכון של פחות מ-1 ל-10,000 בנפילות כאלה, אבל כשסוויפט יצא לדרך תקן כזה לא היה קיים.
כך צד סוויפט התפרצויות קרני גמא
שמו של הטלסקופ לקוח מהסיס, ציפור זריזה, והוא אכן הצטיין בזריזות. הוא נבנה כדי לחקור התפרצויות קרני גמא, הפיצוצים העוצמתיים ביותר שידועים ביקום, שמשחררים קרינה חזקה שהעין אינה רואה. שלושה מכשירים פעלו בו יחד. הראשון סרק שטח רחב בשמיים ואיתר התפרצות. מיד אחר כך הלוויין הסתובב אליה בעצמו, תוך דקה או שתיים, בלי שאדם לחץ על כפתור.
אחר כך נכנסו לפעולה שני מכשירים נוספים, אחד שמצלם ברנטגן ואחד שמצלם באולטרה-סגול ובאור רגיל. הם עקבו אחרי הזוהר שנשאר אחרי הפיצוץ, ובו בזמן נשלחה התרעה לטלסקופים אחרים ברחבי העולם, ביניהם האבל וג'יימס וב. כך הפך סוויפט למעין כוח תגובה ראשונה של האסטרונומיה, שמגיע ראשון לזירה ומזעיק את כל השאר.
הדרך לשם כמעט נקטעה כבר בהתחלה. ב-4 בדצמבר 2004, שבועות אחרי השיגור, ספק הכוח של המצנן החשמלי של מכשיר הרנטגן קרס, עוד לפני שהמכשיר הספיק להתקרר. בלי קירור הרעש האלקטרוני הפך את הנתונים לבלתי שמישים. המהנדסים גילו שהטמפרטורה תלויה בעיקר בחשיפת הרדיאטור לכדור הארץ החם, וכשהכוונו אותו רחוק ממנו, המכשיר נשאר קר. אבל בעת התפרצות הלוויין מסתובב לכיוון שרירותי, ואיך שומרים על קור כשלא יודעים מראש לאן יצטרכו לפנות? הבעיה דחפה את הצוות לבנות מערכת אוטומטית, והיא ליוותה את המשימה שנים.
והנה המספרים. סוויפט תיעד יותר מ-2,000 התפרצויות גמא ויותר מ-1,400 סופרנובות, פיצוצים של כוכבים שלמים, ונתוניו עמדו בבסיסם של כ-7,000 מאמרים מדעיים. בינואר 2008, בזמן שצילם גלקסיה רחוקה, צפה במקרה בסופרנובה בשלב מוקדם מאוד. וכאן זה נהיה מעניין: איתור מיקומן של התפרצויות קצרות הראה שהן סוג נפרד מהארוכות. לפי ההערכה, הקצרות נוצרות כששני כוכבי נייטרונים, שהם שרידים צפופים להפליא של כוכבים שמתו, מתמזגים, והארוכות כשכוכבים ענקיים המסתובבים מהר קורסים.
המרוץ להציל את סוויפט מהנפילה
לסוויפט לא היה מנוע. הוא התחיל את דרכו בגובה של כ-600 ק"מ מעל הקרקע, שם נותרו שרידים דלילים של אוויר, והם האטו אותו לאט לאט. כשהשמש הגיעה לשיא פעילותה, האוויר העליון התחמם והתנפח, והחיכוך התחזק הרבה מעבר לתחזיות. בפברואר 2026 הושעו רוב פעולות המחקר. הצוות סובב את הלוויין והלוחות הסולריים שלו כך שיפנו אל כיוון התנועה את השטח הקטן ביותר, וצמצם את שטח החתך לכ-30% מהרגיל. מתחת לכ-300 ק"מ, חישבו המהנדסים, אי אפשר יהיה לשמור על יציבות.
מה עושים כשאין מנוע? נאס"א ניסתה פתרון נועז: חללית שתתפוס את הטלסקופ ותרים אותו חזרה למעלה. בספטמבר 2025 זכתה חברה מאריזונה בשם קטליסט ספייס טכנולוג'יז בחוזה של 30 מיליון דולר, ותוך כתשעה חודשים בנתה את לינק, חללית עם שלוש זרועות רובוטיות. ב-3 ביולי 2026 היא שוגרה מאטול קוואג'ליין שבאוקיינוס השקט על רקטת פגסוס, רקטה קלה שמשוגרת ממטוס.
אבל המשימה לא יצאה לדרך חלקה. בסוף יולי איבדה לינק את בקרת היציבות ונכנסה לסחרור של כתשע מעלות בשנייה, ושניים משלושת גלגלי התגובה שלה, שעוזרים לשמור על כיוון החללית, הושבתו. ב-19 באוגוסט הודיעו החברה ונאס"א שהתפיסה וההגבהה בוטלו. לינק התקרבה לסוויפט עד מרחק של 12-15 ק"מ בלבד, אבל התפיסה לא התבצעה. ב-25 בספטמבר היא נשרפה באטמוספרה.
ב-20 באוקטובר נשלחה לסוויפט פקודת הכיבוי האחרונה, ושלושה ימים אחר כך הודיעה נאס"א על סיום המשימה. אז כבר חג הטלסקופ בגובה של פחות מ-275 ק"מ, נמוך מדי כדי לכוון את המכשירים בצורה יציבה. ג'ון נוסק, אסטרונום מאוניברסיטת פן סטייט שהוביל את צוות התפעול, אמר: "ידענו שהיום הזה יגיע עוד לפני ששוגר סוויפט". מנהל חטיבת האסטרופיזיקה בנאס"א, שון דומגל-גולדמן, הוסיף שסוויפט תוכנן למשימה של שנתיים אבל היה פורה פי עשרה ויותר.
ומה נשאר אחריו בשמיים? תפקידו של סוויפט, לזהות במהירות אירועים קוסמיים קצרים ולהפנות אליהם טלסקופים בתוך דקות, נשאר בינתיים בלי יורש. אז מה השורה התחתונה? טון וחצי של מתכת שתוכננה לשנתיים פעלה כמעט 22 שנה, ואז האוויר סביבו התנפח ומשך אותו למטה. בטח גם אתם תוהים מי יחליף אותו, אבל בינתיים אין תשובה.
תגובות
היו הראשונים להגיב!