סופת קרינגטון 1859: הסופה הסולארית שהציתה מברקים ומה אם תחזור?
מה היה קורה אם בבוקר אחד השמש הייתה משבשת את כל התקשורת בעולם? זה לא סיפור דמיוני, ב-1859 זה קרה, וזה התחיל בבוקר רגיל לגמרי. ביום חמישי, 1 בספטמבר, ישב ריצ'רד קרינגטון, אסטרונום חובב אנגלי, במצפה שבנה לעצמו בביתו שבסארי, ושרטט כתמי שמש כמו בכל יום. בשעה 11:18 הבחין באור לבן בוהק מעל קבוצה גדולה של כתמים.
"הרושם הראשוני שלי היה שבמקרה חדרה קרן אור דרך חור במסך", כתב אחר כך, "שכן הבהירות הייתה שווה לאור שמש ישיר". הוא רץ לחפש עד ראייה. דקה אחת בלבד נעדר, אבל כשחזר, האור כבר נעלם. מי מאיתנו לא היה מרגיש תסכול כזה? אבל קרינגטון לא היה לבד: אסטרונום אנגלי נוסף, ריצ'רד הודג'סון, צפה באותו הבזק ותיאר אותו כ"כוכב אור מבריק מאוד, בהיר בהרבה מפני השמש".
שני הדיווחים פורסמו זה לצד זה, והם נחשבים עד היום לתיעוד הראשון של התלקחות שמש, שזה פרץ אנרגיה אדיר על פני השמש. באותה שעה רשם מכשיר מגנטי במצפה בלונדון זינוק חריג, ומנהל המצפה הצביע על החפיפה בזמנים. קרינגטון עצמו נשאר זהיר: "סנונית אחת אינה עושה קיץ", כתב. אבל מתברר כי ההבזק היה רק ההתחלה של הסיפור.
ומה נפלט מהשמש? ענן ענק של גז חם וטעון חשמלית, יחד עם שדה מגנטי, שנורה מהשכבה החיצונית של השמש אל החלל. המונח המקצועי הוא פליטת מסה קורונלית. בדרך כלל לענן כזה לוקח כמה ימים להגיע אלינו, אבל הענן של 1859 חצה כ-150 מיליון ק"מ ב-17.6 שעות בלבד. ההסבר המקובל: ענן קודם, אולי זה שגרם לזוהר הגדול ב-29 באוגוסט, ניקה את הדרך מהרוח הסולארית, זרם החלקיקים שהשמש פולטת כל הזמן.
כ-18 שעות אחרי ההבזק הגיעה הסופה עצמה, וכל השמיים נצבעו במופע אורות. זוהר קוטבי, אורות צבעוניים שבדרך כלל רואים רק ליד הקטבים, נראה עד קובה, הוואי, קווינסלנד שבאוסטרליה ואפילו קולומביה, קרוב מאוד לקו המשווה. בהרי הרוקי העיר הזוהר כורי זהב משנתם, ולפי הדיווחים הם החלו להכין ארוחת בוקר מתוך מחשבה שהגיע הבוקר. בצפון-מזרח ארה"ב קראו עיתון לאורו, ובבולטימור כתבו: "האור היה גדול מזה של הירח במלואו, אך היה בו רוך ועדינות שאין לתארם".
טלגרף ללא סוללות: זרמי הזוהר הקוטבי
המכה האמיתית של הסופה נחתה על הטלגרף. ב-1859 הוא כבר היה רשת תקשורת עולמית, צינור החדשות, ההודעות האישיות והמידע העסקי של התקופה, בערך כמו הטלפון והרשת כיום. מערכות ברחבי אירופה וצפון אמריקה קרסו, עמודי טלגרף פלטו ניצוצות, מפעילים ספגו מכות חשמל ובמקרים מסוימים אפילו פרצו שריפות. ההפרעה נמשכה, לפי ההערכות, כ-12 שעות. אבל בתוך הכאוס קרה משהו שאיש לא תכנן.
ב-2 בספטמבר החליפו מפעילי הקו שבין בוסטון לפורטלנד שבמיין הודעות, כפי שדווח בעיתון מקומי באותם ימים. "אנא נתק את הסוללה שלך לחלוטין למשך חמש עשרה דקות", ביקשו מבוסטון. מפורטלנד השיבו שניתקו, ובוסטון שאלה איך הכתב מתקבל. התשובה: "טוב יותר מאשר עם הסוללות שלנו. הזרם בא והולך בהדרגה." השיחה נמשכה כשעתיים, בלי שום כוח סוללה, אך ורק בזרם שהשרה הזוהר הקוטבי. עד אז לא תועד מקרה שבו הועברו בדרך הזו יותר ממילה או שתיים. הזוי, נכון?
איך זה אפשרי? הטלגרף עובד על זרם חשמלי שזורם בחוט ארוך, ובדרך כלל הסוללה מספקת אותו. אבל כשהשדה המגנטי של כדור הארץ, אותו כוח בלתי נראה שמפעיל את המצפן, מתנדנד בעוצמה, הוא משרה זרמי חשמל בכל חוט ארוך שמונח על הקרקע. התופעה נקראת זרמים מושרים גאומגנטית. לפעמים הזרם היה חזק מדי עבור המתגים של הטלגרף, וב-3 בספטמבר, ביותר ממקרה אחד, עבדו קווים בצפון ובדרום כל היום אך ורק בזכות "ההשפעה האטמוספרית", כפי שכתב מתמטיקאי אמריקאי שליקט דיווחים מכל העולם.
ב-1859 העולם עוד לא היה תלוי בחשמל, ולכן הנזק היה בעיקר הפרעות, ניצוצות וכמה שריפות. אבל תחשבו מה היה קורה אילו אותו ענן היה פוגע בכדור הארץ היום, כשהחשמל מפעיל את הבתים, בתי החולים והטלפונים שלנו. זו כבר לא שאלה היסטורית בלבד, חוקרים בדקו מה אומרים החישובים של היום. וכאן זה נהיה מפחיד.
אם סופת קרינגטון תחזור היום
זה לא רק סיפור היסטורי. ביולי 2012 חלף ליד כדור הארץ ענן סולארי בעוצמת קרינגטון, והחמיץ אותנו בכשבוע בלבד. ב-1989 סופה בינונית הקריסה את רשת החשמל בקוויבק שבקנדה בפחות משתי דקות, והותירה יותר משישה מיליון איש בלי חשמל במשך תשע שעות. אחד השנאים ניזוק לצמיתות גם בתחנה גרעינית בניו ג'רזי שבארה"ב. ומה אם תגיע סופה חזקה בהרבה?
חברת הביטוח לוידס מלונדון בדקה את השאלה הזו יחד עם חברת מחקר אטמוספרי, והעריכה ב-2013 את הנזק: 20 עד 40 מיליון אמריקאים יישארו בלי חשמל, בין 16 ימים לשנתיים, בעוד הנזק הכספי הוערך בטווח של 0.6 עד 2.6 טריליון דולר. המכשול הגדול הוא השנאים, כי הם מיוצרים בהזמנה. שנאי חדש מגיע כעבור 5 עד 12 חודשים מספק מקומי, ו-6 עד 16 חודשים מספק בינלאומי. תחשבו כמה זמן משפחה יכולה להמתין בלי חשמל.
ויש גם האינטרנט. חוקרת מאוניברסיטת קליפורניה באירווין הציגה ב-2021 בכנס מדעי ממצא מפתיע: הסיבים האופטיים, הכבלים הדקים שמעבירים מידע באור, עמידים לסופה כזו. הבעיה היא במגברים, מכשירים שיושבים כל 50 עד 150 ק"מ לאורך הכבלים בקרקעית הים ומחזקים את האות. הם פועלים בזרם של כ-1.1 אמפר, ובסופה חזקה הזרם המושרה עלול להגיע ל-100 עד 130 אמפר, פי 90 ויותר. "התשתית שלנו אינה מוכנה לאירוע סולארי בקנה מידה גדול", אמרה.
אבל יש גם חדשות טובות. לוויינים מזהים ענן כזה תוך דקות, והוא מגיע אלינו אחרי 13 שעות לכל הפחות. ומה אפשר לעשות בזמן הזה? רק מה שהוכן מראש. קנדה השקיעה מאז 1989 כ-1.2 מיליארד דולר בהגנה על רשת קוויבק, ולפי הדוח של לוידס, 100 מיליון דולר יספיקו להגן על 1,000 השנאים הפגיעים ביותר. החוקרת עצמה הודיעה בהמשך שהיא מתחרטת על המילה "קטסטרופלית" שבה השתמשה.
אז מה השורה התחתונה? ההסתברות לסופה ברמת קרינגטון מוערכת בכ-1% בשנה, ובכל זאת ב-2012 החמצנו אחת בכשבוע בלבד. כותבי מאמר דעה באתר אנרגיה אמריקאי טוענים שחיזוק רוב הרשת האמריקאית יעלה סכום של נושאת מטוסים אחת. בטח גם אתם תוהים אם זה יכול לקרות לנו. ב-1859 הסופה הפריעה לכמה חוטי טלגרף, והיום היא עלולה לנתק בתים ובתי חולים. מה שנשאר זה להתכונן מראש, לפני שהענן הבא יצא לדרך.
תגובות
היו הראשונים להגיב!