מערות ואיטומו: שמי כוכבים במערה מתחת לאדמה
אתם נכנסים למערה חשוכה לגמרי, עולים על סירה קטנה שנעה בשקט על פני נחל תת־קרקעי. ואז, ממש מעל הראש, נדלקים לפתע אלפי אורות זעירים בגוון כחול-ירקרק, בדיוק כמו רקיע מלא כוכבים שנפרש הפוך, מתחת לאדמה. זה בדיוק מה שמחכה למי שנכנס למערות ואיטומו שבניו זילנד. אבל האורות האלה הם לא נורות לד ולא קישוט, הם יצורים זעירים וחיים, שמדליקים את עצמם כדי לצוד בחשכה המוחלטת.
המקום הזה, מערות ואיטומו שבאי הצפוני של ניו זילנד, הוא אחד המקומות המפתיעים ביותר שאפשר למצוא בטבע. תושבי המקום המקוריים, בני שבט המאורי, קראו לתופעה הזו "טיטיוואי", שמשמעותו בקירוב "אורות המשתקפים במים". וכמו שקורה הרבה פעמים בטבע, מה שנראה כמו קסם מתגלה, כשמתבוננים בו מקרוב, כתופעה מרתקת בפני עצמה.
מה שרוב המבקרים מכנים בטעות "תולעת זוהרת", הוא בכלל לא תולעת. מדובר בזחל של סוג יתוש מיוחד, שקיים אך ורק בניו זילנד ולא נמצא בשום מקום אחר בעולם. רוב בני המשפחה הזו של יתושים אוכלים פטריות בלבד ואינם טורפים כלל, אבל קבוצה קטנה מתוכם, וביניהם הזחל שבמערות ואיטומו, התמחתה דווקא בציד.
איך בדיוק מייצר יצור זעיר כזה אור, בלי חשמל ובלי אש? בתוך גופו של הזחל נפגשים שני חומרים מיוחדים, ומהמפגש ביניהם נוצר אור, כמו במקלות זוהרים, רק שכאן זה קורה בתוך גוף חי, שוב ושוב, לאורך כל חייו. לכל יצור העניק הבורא כלים משלו להתמודד עם צורכי קיומו, וכאן, בלב מערה חשוכה, הוא נתן ליצור זעיר כזה נר קטן משלו.
מלכודת הדבק הקטלנית של הזחל
האור הזה הוא לא סתם קישוט, הוא כלי ציד. הזחל תולה מתקרת המערה עד שלושים חוטים דקיקים, ועל כל חוט טיפות דבק זעירות במרווחים קבועים, ממש כמו חכה עם פיתיון. חרקים מעופפים קטנים נמשכים לאור, נתקלים בחוטים, נדבקים, ולא מצליחים לברוח.
מחזור החיים של היצור הזה בנוי בצורה מוזרה למדי. אחרי שהוא בוקע מביצה זעירה, הזחל חי, אוכל וצד במשך תקופה ארוכה, לפעמים כמעט שנה שלמה. אחר כך הוא עובר שינוי שנמשך כשבועיים, ולבסוף יוצא ממנו יתוש בוגר. וכאן ההפתעה: היתוש הבוגר חי בסך הכל בין שלושה לארבעה ימים. פרק זמן כל כך קצר, שכמעט אין לו זמן לעשות משהו מלבד להבטיח דור המשך.
גם ליצור הקטן הזה יש אויבים. סוג של עכבישנים החיים במערה טורפים אותו בזריזות מפתיעה, לפעמים תוך פחות משתי דקות מרגע שהם מזהים אותו. איום נוסף מגיע מסוג פטרייה שפוגעת בחלק ניכר מהגלמים במערות מסוימות. גם מזג האוויר משפיע: בתקופות יובש הזחלים יורדים מהקירות בחיפוש מים, ושיטפונות עלולים לשטוף אותם.
מגילוי מאורי לאתר תיירות עולמי
הסיפור האנושי של המערה מתחיל בדצמבר 1887. טאנה טינוראו, ראש שבט מאורי מקומי, ופרד מייס, מודד קרקעות אנגלי, נכנסו אל חשכת המערה על גבי רפסודה פשוטה שבנו מגבעולי צמח, לאור נרות בלבד. מה בעצם ציפו למצוא שם, בעומק האדמה? בטח שלא את מה שהתגלה לנגד עיניהם. תוך זמן קצר נתקלו ב"מערת התולעים הזוהרות", והשתאו למראה התקרה המכוסה באלפי נקודות אור.
כבר בשנת 1889 פתח טינוראו את המערה למבקרים תמורת תשלום, יחד עם אשתו הוטי. מספר התיירים גדל בהתמדה, יותר מ-500 מבקרים הגיעו כבר בשנה וחצי הראשונות בלבד. בשנת 1905 עברה הבעלות על המערה לידי הממשלה, ורק כעבור כמעט מאה שנה, ב-1989, היא הוחזרה לצאצאי המשפחה המקורית. היום חלק גדול מהעובדים במערה הם נכדים ונינים ישירים של טינוראו והוטי, וממשיכים הלכה למעשה מסורת משפחתית בת יותר ממאה שנה.
היום מנהלים את המערה בקפידה רבה. יש מעקב קבוע אחר כמות הפחמן הדו-חמצני באוויר, אחר הטמפרטורה ואחר הלחות, כי צריך איזון עדין: יותר מדי אוורור מייבש את הזחלים, ופחות מדי גורם להצטברות מסוכנת של גזים. הסיור עצמו נמשך כשעה, וכולל הליכה בין חדרי אבן גיר, ואחריה שיט שקט בסירה מתחת לתקרה הזרועה אור. כשמתבוננים במראה הזה, אלפי יצורים זעירים שבוחרים להאיר את החושך, קשה שלא להיזכר כמה מגוונת ומופלאה הבריאה, וכמה עוד סודות מסתתרים בה, ממש מתחת לרגלינו.
תגובות
היו הראשונים להגיב!