שדוני ברקים: תעלומת הברקים ההפוכים שמרתקת מדענים בעולם
בליל הקיץ של השישי ביולי 1989 ישב צוות מאוניברסיטת מינסוטה, לא רחוק מהעיר מיניאפוליס, ובדק מצלמה רגישה במיוחד לאור חלש, במסגרת פרויקט בשם "הבזק שמיים". המצלמה עברה באותו לילה רק בדיקת תקינות רגילה, בלי שום ציפייה למצוא משהו מיוחד. ובכל זאת, בתוך שני פריימים בודדים מתוך הסרט המצולם, נראה משהו בלתי צפוי: זוג הבזקי אור שירו כלפי מעלה, ישר מפסגת ענן סערה רחוק.
הגילוי הזה לא היה סתם מקרי. עוד ב-1925 שיער פיזיקאי בשם צ'ארלס תומסון ריס וילסון שמעל סופות רעמים גדולות אמורה להתרחש עוד פריקה חשמלית, שאיש עדיין לא הצליח לתפוס בתמונה. בעשורים שאחר כך גם טייסים, צבאיים ואזרחיים כאחד, דיווחו על הבזקים מוזרים מעל לעננים, אך רוב האנשים פשוט לא האמינו להם. מי בכלל מוכן להאמין לטייס שמספר שראה אור יורה כלפי מעלה מתוך ענן?
כדי להבין מה קרה שם למעלה, כדאי קודם להיזכר איך בעצם עובד ברק רגיל. ברק כזה הוא בעצם ניצוץ חשמלי ענק, ממש כמו הניצוץ הקטן שמרגישים כשנוגעים בידית דלת אחרי הליכה על שטיח, רק הרבה יותר גדול. חשמל סטטי מצטבר בתוך ענן הסערה, ובשלב מסוים הוא "מתפרק" כלפי מטה, לכיוון הקרקע.
אבל לפעמים, כשהברק חזק מהרגיל, נוצר עוד שדה חשמלי שלא נעצר בענן, הוא ממשיך ומתפשט הרבה יותר גבוה, אל תוך השכבות העליונות של האוויר, עשרות ק״מ מעל לים. שם, בגובה כזה, השדה "מדליק" חלקיקים זעירים שנקראים אלקטרונים, וגורם להם להתנגש במולקולות של חנקן שנמצאות באוויר. מההתנגשות הזאת נולד הבזק האור המיוחד, שקיבל שם קצת מסובך: "אירוע זוהר חולף" (באנגלית: TLE).
עולם קסום שמסתתר מעל לעננים
התופעה הנפוצה ביותר מכונה "שדונים". השדונים מופיעים בצבעים אדום-כתום או ירוק-כחול, עם שלוחות ארוכות שנמשכות כלפי מטה, ולכן צופים רבים מתארים אותם כגזרים ענקיים או כמדוזות מרחפות. הם מגיעים לגובה של כ-50 עד 90 ק״מ, הרבה יותר גבוה ממטוס נוסעים רגיל, שטס בערך בגובה עשרה ק״מ בלבד. משך החיים שלהם? שברירי שנייה, פחות מזמן של מצמוץ עין אחד.
חוץ מהשדונים, יש עוד כמה "שכנים" חשמליים מעל העננים. יש את "הסילון הכחול", שנצפה לראשונה בשנת 1989 ממעבורת חלל, ונע כלפי מעלה במהירות של כ-100 עד 140 ק״מ בשנייה. יש גם "הסילון הענק", שמגיע לגובה של עד 90 ק״מ. בתצפית אחת מרשימה במיוחד, מעל מצפה אריסיבו בשנת 2001, סילון כזה תיעד בשלב מסוים תאוצה של כ-2,000 ק״מ בשנייה, מספר שקשה בכלל לתפוס.
יש עוד כמה תופעות דומות, ולכל אחת שם משלה: "אלווס", טבעות זוהרות ברוחב של כ-400 ק״מ; "רוחות רפאים", זוהר ירקרק שנשאר אחרי שדון; ו"טרולים", נקודות אדומות עם זנב דהוי. למה כל כך קשה לחקור את כל אלה? כי הן חולפות תוך אלפית שנייה עד שתי שניות בסך הכול, ומתרחשות בדיוק מעל אותם עננים שחוסמים את קו הראייה מהקרקע. במטרה להתמודד עם הקושי הזה, נפתח בשנת 2022 פרויקט בשם "ספריטקולר", שמזמין כל מי שאוהב לצלם את השמיים בעולם לתעד את התופעה ולשתף את התמונות.
מקולומביה לתחנת החלל: המחקר הישראלי
לתופעה הזאת יש גם פרק ישראלי. בשנת 2003 צפה אילן רמון ז"ל, במסגרת פרויקט בשם MEIDEX, ניסוי ישראלי-אמריקאי לחקר אבק מדברי ותופעות אטמוספריות מהחלל, ותיעד שדוני ברקים ממעבורת החלל קולומביה. כך הוא היה הראשון שצפה בתופעה הזו מהחלל עצמו. המשימה ההיא הסתיימה בטרגדיה הידועה, אבל המחקר שהתחיל בה לא נעצר שם.
כמעט שני עשורים אחר כך, בשנת 2022, המשיך בדרך דומה האסטרונאוט הישראלי איתן סטיבה, במסגרת ניסוי שנקרא על שמו של רמון, ILAN-ES. סטיבה, שהצטרף למשימת AX-1, המשימה הפרטית הראשונה של חברת אקסיום ספייס לתחנת החלל הבינלאומית, תיעד מהחלל סופות ברקים מעל אזורים שונים בכדור הארץ. הצוות שהכין אותו לניסוי, בראשות פרופ' יואב יאיר מאוניברסיטת רייכמן ופרופ' קולין פרייס מאוניברסיטת תל אביב, נדרש לחזות מראש היכן בדיוק תתפרץ פעילות ברקים חריגה, כדי לכוון את המצלמות בזמן הנכון ולתפוס את הרגע החולף. בסוף סטיבה הצליח לתעד את התופעה מנקודת התצפית הייחודית שלו.
המחקר נמשך גם במשימות מאוחרות יותר של אקסיום ספייס לתחנת החלל הבינלאומית, שבהן צוותים מארצות שונות ממשיכים לנסות לתעד את התופעה הנדירה. גם אסטרונאוטים שלא היו חלק רשמי מהניסוי הצליחו לפעמים לתפוס ברגע הנכון תמונות של שדונים מעל כדור הארץ. פרופ' יאיר ציין שלאורך שנות המחקר עלו עוד כמה תופעות מסקרנות, שהמנגנון המדויק מאחוריהן עדיין לא ברור עד הסוף.
תגובות
היו הראשונים להגיב!