הגחלת שלא כבתה: סיפור השופר שיצא מאושוויץ
סתיו 1944. במחנה אושוויץ III-מונוביץ, אחד ממחנות המשנה הרבים שהקיפו את מתחם ההשמדה אושוויץ, התקרבו הימים הנוראים. לא היה שם לוח שנה, לא היה סידור, ובוודאי שלא היה שם שופר. מסביב עמדו רק גדרות תיל, צריפי עץ אפורים ושמירה שלא הרפתה לרגע. ובכל זאת, קבוצת אסירים יהודים ששמרו על המסורת סירבה לוותר על ימי הדין, גם כשהעולם כולו קרס סביבם. איך בכלל שומרים על צלם אנוש כשמסביב שוררת רק תופת?
במרכז הסיפור עומד חסקל תידור, שהיה אחראי על ארגון פלוגות העבודה במחנה. זה לא היה תפקיד של כוח או שררה, אבל הוא כן העניק לו יכולת קטנה לקבוע מי הולך לאן. חסקל ניצל את הפירור הזה של סמכות כדי לשלוח קבוצה של יותר מעשרה אסירים יהודים לעבוד דווקא במקום המרוחק ביותר ממרכז המחנה, שם עין השומרים הייתה פחות חדה. הוא עצמו נשאר בעמדתו, שלא לעורר חשד מיותר.
כשהגברים חזרו מהעבודה באותו יום, הם סיפרו לו סוד מדהים: אחד מהם הצליח להבריח שופר אל אתר העבודה, ואף תקע בו. בתו של חסקל, שאספה את הסיפור שנים לאחר מכן מפי אביה בעצמו, מספרת שהוא אמנם לא שמע את קול השופר באותו רגע במו אוזניו, הוא רק ידע שהוא היה שם. כשפנה אל האסיר שהחזיק בו, זה הכחיש הכול. "הוא כנראה פחד לספר לכל אחד", סיפר חסקל לימים, "כי החזקת השופר משמעותה מוות".
הברחת קרן האיל למחנה הריכוז
איך בכלל הגיע שופר אל תוך מחנה המוות? הסברה המקובלת היא שהחפץ הוברח פנימה אחרי אמצע 1944, כשמאות אלפי יהודים הונגרים הגיעו לאושוויץ ורכושם הצטבר במחסני ענק שכונו בפי האסירים "קנדה", כינוי סרקסטי לעושר שנגזל מהמגיעים. חלק מהאסירים שעבדו שם הצליחו להבריח פריטים אל תוך המחנה עצמו. וכך, ככל הנראה, הגיעה גם השופר אל בין הצריפים והגדרות, בלי שאיש מלבד מעטים ידעו על קיומה.
ארבעה חודשים חלפו מאז ששמע חסקל לראשונה על השופר, ועד שראה אותו במו עיניו. זה קרה בינואר 1945. עם התקדמות הצבא הסובייטי החלו הנאצים לפנות את המחנה, ואלפי אסירים, חסקל בתוכם, נשלחו לצעדת המוות המפורסמת. בלילה שלפני היציאה, או אולי כבר תוך כדי הצעידה עצמה, ניגש אליו אסיר כחוש שבקושי עמד על רגליו, ומסר לידיו חפץ עטוף בסמרטוט מלוכלך.
"קח את זה", אמר לו האיש. "אני חולה מדי כדי לשרוד, אולי אתה תצליח. קח את השופר, תראה להם שהיה לנו שופר באושוויץ". זו הייתה הפעם הראשונה שחסקל החזיק ביד את החפץ שעליו שמע כל כך הרבה: שופר קטן, שאורכו לא עלה על כ-25 ס״מ, בערך כמידת מקטרת. הגודל הזעיר הזה, כך מעריכים, נועד בדיוק כדי להקל על הסתרתו מעיני השומרים.
מצעדת המוות אל חופי הארץ
טידור שרד את צעדת המוות בשלג עד לעיר גליוויץ, ומשם ליווה אותו השופר הלאה, למחנה בוכנוואלד. כשהחלו הנאצים להבין שהם מפסידים במלחמה, השמירה במחנה נעשתה רשלנית יותר, וחלק ניכר מהארגון הפנימי עבר לידי האסירים עצמם. בזכות כך הצליח חסקל להחביא את השופר בתוך שקית סמרטוטים קטנה שנשא איתו, יחד עם כוסית פח וכף, כל רכושו בעולם. שם נשאר השופר עד ה-11 באפריל 1945, יום שחרורו בידי הצבא האמריקאי.
ראש השנה ה׳תש״ו מצא את טידור כבר על סיפון אונייה בדרכו לארץ ישראל המנדטורית. מול רכס הכרמל, לפני שהמעפילים הגיעו לחוף, הוא תקע בשופר עבור קבוצת ניצולים צעירים, רבים מהם, כמוהו, שרדו את אושוויץ. חסקל תידור נפטר ב-1993, לאחר שבמשך עשרות שנים שמר את השופר בביתו ותקע בו מדי שנה עבור מי שלא יכלו להגיע לבית הכנסת: נשים עם ילדים קטנים, קשישים וחולים. בסוף ימיו הוא העביר אותו לבני משפחתו.
האם מדובר במקרה בודד? לא בדיוק. במוזיאון יד ושם מוצג שופר נוסף, שנוצר כבר ב-1943 במחנה העבודה סקרז'יסקו-קמינה, ביוזמת האדמו"ר מראדושיץ. גם שם שוחדו שומרים פולנים בכדי להשיג קרן איל. ובמחנה ברגן-בלזן, ילדה יהודייה בשם אסתר ראתה את אביה קונה שופר תמורת 300 סיגריות, סכום ששווה היה, לדבריה, "מיליארדי דולרים" במטבע המחנה. השופר של חסקל עצמו נשאר מקופל בשקית נייר בביתה של בתו במשך עשרות שנים נוספות, עד שבספטמבר 2019 הצטרף לתערוכה על אושוויץ במוזיאון למורשת יהודית בניו יורק. לפני כן תקעו בו פעם נוספת, הפעם בבתי כנסת במנהטן, בערב יום הכיפורים.
תגובות
היו הראשונים להגיב!