הבזק ירוק בשקיעה: התופעה הנדירה שנדלקת לרגע אחד ונעלמת
בסוף שנת 1929 עמדה קבוצת חוקרים אמריקאים על הקרח באנטארקטיקה, והביטה לעבר קו האופק שבו עמדה השמש לשקוע. לפתע נדלקה שם נקודה ירוקה זעירה. היא נעלמה, ואז הבזיקה שוב. וכך, שוב ושוב, במשך כמעט חצי שעה. אחד האנשים שם סיפר: "אפילו הזזה קטנה של הראש גרמה לה להיעלם ולהופיע מחדש". מקרה כזה, שנמשך זמן כה ארוך, הוא נדיר ביותר, וזו בדיוק הסיבה שהוא נחרט בזיכרון כל מי ששמע עליו.
ברוב המקרים ה"הבזק הירוק", כפי שהתופעה נקראת, נמשך הרבה פחות, רק שבריר שנייה, ממש ברגע שהקצה העליון של השמש נוגע באופק. יורדי ים סיפרו על כך כבר מאות שנים, הרבה לפני שמישהו טרח לתעד את זה בכתב. היא נראית בעיקר מעל הים, אבל אפשר לפגוש אותה גם מפסגות הרים, ממטוסים ואפילו מגגות של בניינים גבוהים.
מה בעצם קורה שם למעלה? האוויר שעוטף את כדור הארץ מתנהג בזמן שקיעה כמו פריזמה ענקית, בדיוק כמו חתיכת זכוכית משולשת שמפצלת אור לבן לקשת של צבעים. כשהשמש נמצאת ממש על קו האופק, האור שלה צריך לעבור דרך עובי אוויר גדול הרבה יותר מאשר כשהיא גבוה בשמיים, וכל צבע "מתעקל" בזווית קצת שונה. הצבע האדום מתעקל הכי פחות ונעלם ראשון מתחת לאופק. הכחול מתעקל הכי הרבה, אבל מתפזר כל כך בכל האוויר שכמעט אינו מגיע לעין. מה שנשאר לרגע קט הוא הירוק, ממש באמצע הקשת, הצבע האחרון שעוד אפשר לראות לפני שהשמש נעלמת כליל. תזמורת שלמה של צבעים, שמנצח עליה סדר מדויק להפליא.
ארבעה סוגים של הבזק ירוק
לא כל הבזק ירוק נראה אותו דבר, וגם לא כולם נוצרים מאותה סיבה. הנפוץ שבהם נקרא "מיראז' תחתון", והוא קורה כשמי הים חמים יותר מהאוויר שמעליהם, מצב שכיח בעיקר בחורף. ההבזק הזה שטוח וקטן, ונמשך שנייה או שתיים בלבד. יחד עם הסוג הבא ברשימה, הוא מהווה כמעט את כל המקרים שראו ותיעדו אי פעם.
מה קורה כשהתנאים הפוכים? אז מופיע הסוג השני, "מיראז' מדומה", שדורש שהמים יהיו קרים יותר מהאוויר שמעליהם. יש גם סוג נדיר בהרבה, "הבזק תת-תעלה", שבו החלק העליון של השמש, שנראה אז כמו שעון חול, יכול להישאר ירוק זמן ארוך יחסית, עד 15 שניות.
והנדיר מכולם הוא "הקרן הירוקה", פס אור ירוק שיורה כלפי מעלה ממש אחרי שהשמש שוקעת. תיעוד מיוחד הגיע מספינה בשנת 1926: אנשי הצוות סיפרו שהסביבה כולה נצבעה בגוונים משונים במשך רבע שעה תמימה, עורם נראה כהה, כפתורי המדים הבריקו בכסף, ואפילו הירח נראה חיוור.
תעתוע ראייה או תופעה אמיתית
יש הסבר נוסף, מפתיע לא פחות, לחלק מהמקרים: השמש השוקעת בהירה כל כך, שתוך שניות בודדות היא "מעייפת" את החלק ברשתית העין שאחראי על תפיסת הצבע האדום. התוצאה: מה שאמור להיראות צהוב, נראה לרגע ירוק. עין האדם בנויה בדייקנות מפעימה, ומסתגלת בעצמה למצבי אור קיצוניים כמו שקיעה בוהקת, וההסתגלות המדויקת הזו היא שיוצרת כאן, לפעמים, את התעתוע הקטן. איך שלא נסתכל על זה, קשה שלא להתרשם מהמערכת המופלאה שהטביע הבורא בעינינו, מערכת שיודעת להתאים את עצמה לכל תנאי אור בעולם.
הסופר הצרפתי הידוע ז'ול ורן כתב פעם ספר בשם "הקרן הירוקה", ובו טען שההבזק הוא בסך הכל טביעת עין של השמש האדומה שזה עתה נעלמה. ההסבר הזה התברר כלא מדויק, אבל ורן בכל זאת לא המציא את התופעה, הוא רק ארג לתוך הסיפור שלו אגדות עתיקות של ימאים, וכך הפך את ההבזק הירוק לשם מוכר.
אז איך בכל זאת אפשר לצפות בתופעה בעיניים שלנו? צריך אופק פתוח וישר, רצוי מעל מים, אוויר צלול בלי ערפל, ומעט סבלנות. טיפ קטן שיכול לעזור: צפייה בעזרת משקפת רגילה מגדילה משמעותית את הסיכוי לתפוס את הרגע החמקמק, לעומת הבטה בעין בלתי מזוינת בלבד. יש כלל בטיחות פשוט וחשוב: מותר להביט לעבר השמש רק כשהיא כמעט נוגעת בקו האופק ממש. דרך פשוטה לבדוק זאת: להושיט אגודל במרחק זרוע, אם הוא מכסה בדיוק את השמש, זה הרגע הבטוח. הבהירות שלה משתנה מהר מאוד בשניות האחרונות, ולכן כדאי לא למהר.
מי שיזכה לראות את הרגע הזה יגלה גוון שקשה לתאר במילים, ותזכורת קטנה ויפה לכך שבכל שקיעה, בכל יום מחדש, מסתתרים עוד ועוד פלאים שהבורא טמן בבריאתו, מחכים למי שיטרח להרים את העיניים ולהביט.
מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה'.
תגובות
היו הראשונים להגיב!