היוצאים מהחומות: כך הצילו חכמי יבנה את היהדות
תשעה באב, שנת חורבן בית שני, בתוך חומות ירושלים הנצורה אנשים מבשלים תבן ושותים את מימיו הדלוחים, כך, במילים פשוטות, מתאר התלמוד את מצב העיר בשעותיה האחרונות, ימים ספורים לפני שהלהבות בלעו את בית המקדש. הרעב היה קשה עד מאוד ואפילו אוצרות המזון שיכלו להספיק לעיר במשך יותר מעשרים שנה נשרפו בידי הקנאים עצמם, מתוך רצון לכפות המשך לחימה.
הנתונים שהותירו ההיסטוריונים מאותה תקופה קשים לעיכול. יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון היהודי שחי את המאורעות מקרוב, מדבר על קרוב למיליון ומאתיים אלף הרוגים במהלך המלחמה כולה. אמנם ההיסטוריון הרומי טקיטוס מביא מספר נמוך יותר, כשש מאות אלף, אבל גם הוא עצום ביחס לגודל האוכלוסייה דאז. 97,000 יהודים נמכרו לעבדות, ומחירו של עבד יהודי ברחובות רומא צנח מתחת למחירו של סוס עבודה רגיל.
מה קרה שם, מעבר לספירת ההרוגים וחורבן ירושלים העיר, קרה משהו עמוק בהרבה. יהדות בית שני הייתה מבוססת סביב בית המקדש, הוא לא היה רק מקום תפילה. הוא היה המרכז הרוחני, הכלכלי והמשפטי של העם כולו. בלעדיו אין השראת השכינה, אין כהנים, אין קרבנות, ואין נקודת מפגש אחת שסביבה מתאחד עם ישראל כולו. איך ממשיכים להיות עם, כשאין יותר מרכז שסביבו מתלכד העם?
הבריחה הדרמטית מהעיר הנצורה
בתוך ירושלים הנצורה חי חכם בשם רבן יוחנן בן זכאי, מגדולי תלמידיו של הלל הזקן, רבו כינה אותו "אב לחכמה ואב לדורות". כתלמיד מובהק של רבו הוא השתייך לבית הלל, ובגמרא (ראש השנה לא:) מסופר שחי 120 שנה: ארבעים שנה עסק במסחר, ארבעים למד תורה, ואת הארבעים האחרונות הקדיש להוראה ולהנהגה. עוד לפני שהמצור על ירושלים החל, הוא כבר צפה את מה שעתיד לקרות. כשראה את דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, סימן שנחשב מבשר רעות, הוא גער בהן: "היכל, היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב".
רבן יוחנן בן זכאי לא תמך במרד הגדול ברומאים. הוא ראה אנשים שולקים תבן ושותים את מימיו מרעב וצמא, ושאל שאלה שהפכה למכוננת: "בני אדם ששולקין תבן ושותין מימיו יכולים לעמוד בחילותיו של אספסיאנוס?" הוא הבין שאין מנוס מתבוסה. אבל הקנאים ששלטו בשערי העיר לא איפשרו לאיש לצאת ממנה. אז הוא פנה בסתר לאחיינו, ראש הקנאים שכונה אבא סיקרא, וטווה איתו תוכנית נועזת: הוא יתחזה תחילה לחולה, ולאחר מכן לנפטר.
תלמידיו, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה, נשאו אותו בארון החוצה, מעבר לחומות ירושלים, כיוון שכך היה מקובל באותם ימים, שלא משאירים מת בעיר למשך הלילה. כשהשומרים בשער רצו לוודא שאכן מדובר במת ולדקור את הארון, מנע זאת אבא סיקרא באומרו שהרומאים יגידו "רבן דקרו". כך הצליח רבן יוחנן בן זכאי לצאת מהעיר הבוערת ולהתייצב לפני המצביא הרומי אספסיאנוס עם ברכה מפתיעה: "שלום עליך המלך". מדוע בחר לברך דווקא כך אדם שעדיין לא היה קיסר? כעבור ימים ספורים התבררה התשובה, נבואתו התגשמה, ואספסיאנוס אכן הוכתר לקיסר רומא. כשהוזמן לבקש בקשה, הוא לא ביקש להציל את ירושלים, אלא אמר משפט שישנה את ההיסטוריה היהודית: "תן לי יבנה וחכמיה".
מקרבנות לחסד: המהפכה הרוחנית
ברגע שאספסיאנוס נענה לבקשה, הקים רבן יוחנן בן זכאי בעיר יבנה הקטנה מרכז תורני חדש. שם, תחת חסות רומית שלא עוררה חשד מדיני, הונח היסוד למה שיהפוך עם הזמן לתורה שבעל פה ולסנהדרין המחודשת. הוא תיקן שם תשע תקנות שנועדו לשמר מצוות שהיו קשורות במקדש, תקיעת שופר בשבת בכל מקום שיש בו בית דין, נטילת לולב כל שבעת ימי החג ולא רק ביום הראשון, ועוד כמפורט בגמרא שם.
השינוי המהותי ביותר בא לידי ביטוי בסיפור הידוע. "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב. מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו, בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה, זה גמילות חסדים. שנאמר, "כי חסד חפצתי ולא זבח"" זו הייתה משנתו של רבן יוחנן, שלאחר חורבן בית המקדש אין הכפרה תלויה בקורבן ממשי במקום אחד, אלא כל אדם, בכל מקום, יכול לכפר באמצעות מעשה טוב של גמילות חסדים.
המעבר הזה לא היה מובן מאליו, וגם לא נטול מחלוקת. יבנה וחכמיה לא הפכו ישר להנהגת עם ישראל, אך השפעתה התבססה בהדרגה, במשך דורות ומשם לנצח. עמים אחרים רבים שכבשה רומא נעלמו מההיסטוריה כמעט לחלוטין, בלי זכר לתרבותם או לזהותם. העם היהודי, לעומת זאת, המשיך להתפלל, ללמוד ולקיים מצוות, גם בלי בית המקדש, גם בגלות, וגם דורות רבים אחר כך. אולי זו הסיבה שהמשנה קובעת במילים פשוטות אך נוקבות: 'משמת רבן יוחנן בן זכאי בטל זיו החכמה'.
תגובות
היו הראשונים להגיב!