דלג לתוכן העמוד

הקבוצה עולה בשביל צר החצוב בצלע ההר, ובידי כל מטייל מנורת קרביד שהאור שלה נוצר על ידי גז. בחוץ שורר קיץ אלפיני. לפניהם נפער פתח ענק, בגובה 18 מטרים וברוחב 20, ומתוכו נושבת רוח קרה. זו אייסריזנוולט, שפירוש שמה בגרמנית "עולם ענקי הקרח", מערת הקרח הגדולה בעולם. המערה נמצאת בעיירה וורפן שבאוסטריה, דרומית לזלצבורג. היא שוכנת בגובה 1,641 מטרים מעל פני הים, בתוך הר הוקוגל שברכס טננגבירגה, בהרי האלפים.

מה מטעה את רוב המבקרים? האורך. מערכת המעברים נמשכת כ-40 עד 42 ק״מ, אבל הקרח תופס חלק קטן בלבד. בסיורים המודרכים הולכים כקילומטר אחד, ומחקרים מדויקים יותר מגלים שהקרח שנשאר שנה אחר שנה נמצא ב-550 עד 700 המטרים הראשונים, על שטח של כעשרה דונם. מעבר לזה, המערה הופכת להיות די רגילה.

בעבר, תושבי העמק לא העזו להתקרב לשם. לפי סיפורים שעברו מפה לאוזן, הפתח הענק היה הכניסה לגיהינום. רק ב-1879 העז להיכנס אנטון פון פוזלט-צ'וריך, חוקר טבע מזלצבורג. הוא התקדם כמאתיים מטרים ונעצר מול חומת קרח תלולה, שציוד הטיפוס שלו לא התאים לה. במקום שבו עצר חרט שתי וערב ואת התאריך, והסימן נשאר עד היום. שנה אחר כך פרסם דוח מפורט בכתב עת של מטפסי הרים, אבל איש לא התרגש. המערה נשכחה.

המפנה הגיע ב-1912. אלכסנדר פון מורק, צייר וחובב מערות שייסד את אגודת חוקרי המערות של זלצבורג, קרא את הדוח הישן. הוא היה הראשון שטיפס על חומת הקרח. באחת המשלחות חסמה את דרכו בריכה בעומק כשלושה מטרים, ולפי המסופר כיסה את גופו בזפת וצלל פנימה בדרכו אל החדר הבא. מלחמת העולם הראשונה קטעה את מסעותיו: הוא נהרג ב-1914, בגיל 27. ב-1920 נפתח החלק הקדמי של המערה לסיורים.

איך מגיעים למערת הקרח אייסריזנוולט

איך קרח שורד בגובה שבו הקיץ הוא קיץ רגיל? התשובה: ארובה. הפתחים התחתונים של המערה מחוברים לפתחים עליונים ברמה שבראש ההר, כחמש מאות מטרים מעל האולמות הראשיים, כמו ארובה של בית שמחברת את התנור שבפנים אל הגג. בחורף האוויר הקר והכבד שבחוץ נכנס פנימה, עולה בתוך ההר ויוצא מלמעלה, ובדרך הוא מקפיא את הסלע, כמו מזגן ענק שהטבע הפעיל.

פתח מערה גדול במצוק סלע מתנשא, ושביל מעקות עץ מתפתל אליו תחת שמיים כחולים
על מצוק סלע מתנשא נפער פתח, ושביל צר מזמין לצעוד את הדרך למערה בקיץ, צילום: Lucie Hošová

באביב השלג שמעל נמס, מים חודרים דרך סדקי הסלע, ובחלקים הקרים של המערה הם קופאים ונערמים שכבה על שכבה. מערה כזו נקראת מערת קרח דינמית, כלומר מערה שהאוויר בתוכה זז כל הזמן ומחדש את הקור. גם דלת עוזרת. ממאי עד אוקטובר סוגרים אותה, כדי שהקור לא ייפלט החוצה, ובחורף פותחים אותה. אלואיס, אחד המדריכים, סיפר: "בחורף, כשקר יותר בחוץ, אנחנו משאירים את הדלת פתוחה והאוויר נשאב פנימה."

והדרך לשם? נסיעה של חמישה קילומטרים מוורפן לחניון, עשרים דקות הליכה לתחנת הרכבל, שלוש דקות נסיעה ועוד עשרים דקות בשביל לאורך הצוק. אתר המערה מעריך את העלייה הכוללת ב-134 מטרים, כמו עלייה במדרגות בניין בן 40 קומות. עד 1955 אפשר היה להגיע רק ברגל, אחרי כמה שעות של טיפוס. כשנפתח הרכבל, שנחשב התלול ביותר באוסטריה, קפץ מספר המבקרים בשנה מ-10,000 ל-35,000. כיום מגיעים לשם כ-200,000 מבקרים בשנה, ובימי שיא עד 2,500 ביום.

בפנים אין חשמל. המדריך מוביל את הקבוצה עם מנורת קרביד, ובנקודות נבחרות הוא שורף סרט מגנזיום שמעלה הבזק של אור לבן וחזק. ההסבר מעשי: הקרח זז, והשבילים, כלשון אחד המקורות, "נעים עם הקרח". לכן הם עשויים קרשי עץ שאפשר לפרק ולהרכיב מחדש, וחוטי חשמל היו נקרעים. מטפסים כ-700 מדרגות, חולפים על פני עמודי קרח ומפלים קפואים, ובקצה מגיעים לאולם עם משטח קרח שטוח וחלק, הוא ארמון הקרח. גם באמצע הקיץ הטמפרטורה בפנים מתחת לאפס, ולכן כובע וכפפות חייבים להיכנס לתיק.

הר סלעי עטוף ערפל בשחור-לבן, עם פתח מערה ושביל מעוגן בצלע ההר ובקדמה ענף עץ מחטני
בין ערפל לסלע נפער פתח, ושביל צר מוביל אליו. הדרך למערת הקרח בחורף, צילום: Chris B

מחקר חושף את סודות הקרח

בארמון הקרח הציבו חוקרים מאוניברסיטת אינסברוק שבאוסטריה תחנת מדידה. הם עקבו אחרי הקרח מדצמבר 2007 עד נובמבר 2008. עובי הקרח באתר היה 3.03 מטרים, ובאותה שנה הוא איבד כ-3.5 ס״מ. כ-90% מההפחתה נבעו מהפשרה בקיץ, ועשרה אחוזים מהתאדות ישירה של הקרח לאוויר, בלי שהפך קודם למים, ומה מחמם את הקרח? הפתעה: לא האוויר, אלא תקרת הסלע. היא חמה מעט יותר מהקרח, ומקרינה אליו חום, כמו כיריים חמימות שמחממות אדם שעומד לידן.

נוף הרי האלפים ושמיים כחולים עם עננים, נראים מבעד לפתח מערה סלעי גדול
מבעד לקשת הסלע של אייסריזנוולט נפתח עמק האלפים, כאילו המערה עצמה מציצה החוצה, צילום: Jean Giroux

ועכשיו לשאלה הגדולה: כמה זמן הקרח הזה כבר שם? בקרח כזה כמעט אין שרידי צמחים או חרקים שאפשר לבדוק את גילם. לכן בחנו החוקרים גבישים זעירים של מינרל שנוצרים יחד עם הקרח, בצוק קרח בגובה שמונה מטרים בשם מורקגלצ'ר. הם השתמשו בשתי שיטות מדידה שמבוססות על חומרים שמתפרקים לאט בקצב קבוע, כמו שעון חול שאפשר לקרוא ממנו כמה זמן עבר. הממצאים פורסמו ב-2024 בכתב עת מדעי. לפי התוצאות, הקרח התחיל להצטבר שם לפני כ-3,200 שנה, לאט מאוד, בקצב של רבע ס״מ בשנה. מהמאה ה-13 הקצב עלה לכ-0.8 ס״מ בשנה. מחקרים נוספים באתרים אחרים במערה תומכים בתמונה הזאת.

המסקנה: חלק גדול מהקרח של היום נוצר בשנים הקרות במיוחד שבין 1260 ל-1860 לספירה בערך, תקופה שנקראת "תקופת הקרח הקטנה", שבה החורפים באירופה היו קשים. בימי הביניים החמים שלפניה, כך נראה, החלק הקדמי של המערה היה ברובו בלי קרח. הצוק שבו חקרו אינו נראה כמו שראו אותו הראשונים שהגיעו אליו. ב-1913 הקרח הגיע עד הקיר שממול, ואנשי המשלחת זחלו במרווח צר מתחת לתקרה. היום הפער כמעט שמונה מטרים, נסיגה של כשישה ס״מ בשנה בממוצע. הדלת, אומרים החוקרים, מאריכה את חיי הקרח, ובלעדיה הקרח בחלקים הפנימיים היה נחשף יותר ויותר לחום. לפי החישוב שלהם, אם הטמפרטורה תעלה במעלה וחצי, הקרח יאבד 11 ס״מ בשנה. הם מזכירים שמערות קרח הן חלק שעדיין כמעט לא נחקר באזורי הקרח של העולם.

וליד הארמון הקפוא הזה, נזכרים בנאמר באיוב: "מִבֶּטֶן מִי יָצָא הַקָּרַח וּכְפֹר שָׁמַיִם מִי יְלָדוֹ". בתוך מערה על הר, בלי מקרר ובלי חשמל, מתקיימת מערכת שלמה של ארובה, רוחות ושלג שנמס, והקרח נשאר שם אלפי שנים. פלאי פלאים. ״מִנִּשְׁמַת אֵ-ל יִתֶּן־קָרַח וְרֹחַב מַיִם בְּמוּצָק״.

מה דעתך על הכתבה?

תגובות

התגובה תיבדק ותפורסם לאחר אישור מנהלי האתר.

היו הראשונים להגיב!