האם הסמארטפון באמת מכווץ את המוח?
ביוני האחרון העלה משפיען הבריאות האמריקני ברנדן רוה (Brendan Ruh), פוסט באינסטגרם שנשמע תחילה כמו עוד קליקבייט ויראלי: "ריקבון מוח כבר איננו מם", כתב. "זו תופעה אמיתית, והיא ממש מכווצת לכם את המוח".
רוה טען ששעתיים או יותר ביום של גלילה חסרת מודעות עלולות לגרום להידלדלות החומר האפור באזורים במוח האחראים על קבלת החלטות ועיבוד מידע. גולשים שקראו זאת הציעו פתרון פשוט, לצאת החוצה, לנשום, לטייל, לגלוש.
הפוסט, שצבר למעלה מ-340 אלף לייקים, התבסס על מחקר מ-2020 שהשתמש בסריקות MRI כדי לחשוף קשר בין התמכרות לסמארטפון לבין ירידה בנפח החומר האפור במוח, אותה רקמה המכילה נוירונים, תאים תומכים וכלי דם, ואחראית על עיבוד מידע, זיכרון, ויסות רגשות ותנועה.
מה שנשמע בתחילה כעוד אזהרת בריאות טרנדית התברר כסימפטום של מגמה רחבה הרבה יותר. בדצמבר 2024 נבחר הביטוי "ריקבון מוח" למילת השנה של מילון אוקספורד, עדות לתחושת השחיקה הקוגניטיבית שמאפיינת את תרבות המסכים של ימינו.
המילון הגדיר את המונח כ"התדרדרות המשוערת במצב המנטלי והאינטלקטואלי של אדם כתוצאה מצריכת יתר של תכנים מקוונים טריוויאליים ובלתי מאתגרים". מאז הוזכר הביטוי גם בשיח המדעי, כמעין דרך עממית לתאר את ההשפעות האפשריות של שימוש מופרז בסמארטפונים וברשתות החברתיות על המוח.
ובכל זאת, לא כל החוקרים ממהרים לאמץ את המונח. "ריקבון מוח הוא מונח קצת מטעה", אומר לי בריאיון פרופ' סבסטיאן מרקט, פסיכולוג וחוקר מוח מאוניברסיטת הומבולדט בברלין. "המוח לא באמת נרקב. המונח הזה מתאר בעיקר את התחושה הסובייקטיבית של אנשים שמבלים שעות בגלילה חסרת מטרה, אותה תחושה שאתה מעסיק את עצמך במשהו שאין לו ערך אמיתי עבורך. אתה לא לומד, לא מתפתח, וגם לא מרגיש טוב יותר אחר כך".
לדבריו, התופעה משקפת שינוי עמוק באורח החיים: "בעשור וחצי האחרונים כולנו מחזיקים מכשיר קטן שמחבר אותנו לאינטרנט 24 שעות ביממה. זה מצב חדש לגמרי בהיסטוריה האנושית, ניסוי מתמשך שאנחנו שותפים לו, רק בלי לדעת מה יהיו התוצאות".
ובכל זאת, בשנים האחרונות מתחילים להצטבר ממצאים מדעיים המצביעים על כך ששימוש מופרז בסמארטפונים וברשתות החברתיות לא רק משנה את תחושתנו, אלא עשוי גם לעצב מחדש את מבנה המוח עצמו, ולהוביל, אולי, ל"ריקבון מוח" אמיתי.
מה אומרים המחקרים
ב-2017 בחנו חוקרים מארה"ב ומבלגיה את מוחם של 50 משתמשי פייסבוק. כל משתתף מילא שאלון מפורט על דפוסי השימוש שלו ברשת החברתית, והחוקרים השוו את הנתונים לסריקות MRI שבחנו את המבנה של אזורים שונים במוח. תשומת הלב הופנתה לשני אזורים מרכזיים: האמיגדלה, המעורבת במוטיבציה ובתחושת תגמול, וקליפת המוח הארובתית-מצחית, האחראית על שליטה עצמית ועיכוב דחפים.
התוצאות היו מובהקות: ככל שהשימוש בפייסבוק היה אינטנסיבי יותר, כך נצפתה נטייה לנפח קטן יותר של האמיגדלה. גם באזור השני, זה שאמור לסייע לנו להתאפק, נרשמה ירידה, אם כי מתונה יותר.
החוקרים לא מיהרו לקבוע קשר סיבתי, אך הממצאים הציתו שורה של מחקרים חדשים שביקשו לברר האם גלילה ממושכת ברשתות החברתיות גורמת לשינויים ממשיים במבנה המוח, או שמא אנשים בעלי מבנה מוח מסוים נוטים מלכתחילה להשתמש בהן יותר.
ב-2021 כבר פורסם מאמר סקירה רחב היקף שחיברו חוקרים מבריטניה ומארה"ב, ובו נותחו 15 מחקרים שנערכו ברחבי העולם. המסקנה הייתה עקבית: בקרב אנשים שסווגו כבעלי "שימוש בעייתי באינטרנט" נצפתה ירידה בנפח החומר האפור באזורים הקשורים לתשומת לב, לציפייה לגמול ולבקרה על דחפים, בדיוק אותם תפקודים שנשחקים בעת גלילה אין-סופית וחסרת תכלית.
אם מחקרי החומר האפור הצביעו על שינויים בתאי העצב עצמם, הרי שהשלב הבא התמקד בקשרים ביניהם, כלומר, בחומר הלבן של המוח, מעין רשת תקשורת פנימית, המאפשרת לאזורים שונים במוח "לדבר" זה עם זה. פגיעה בה עלולה להפריע להעברת מידע תקינה, בדומה לקווי תקשורת המאבדים איכות אות.
חוקרים מארה"ב ומסין בחנו את כפיס המוח, הגשר המחבר בין שתי ההמיספרות, באמצעות סריקות MRI מתקדמות מסוג DTI, המודדות את שלמות סיבי העצב. עשרים משתתפים, כולם משתמשי פייסבוק ותיקים (ממוצע של 4.7 שנות שימוש ושמונה כניסות ביום), עברו סריקות שבהן נמצאה ירידה ניכרת בתפקוד הכפיס, ובעיקר בחלקו האחורי, ה"ספלניום"[6].
המשמעות האפשרית מדאיגה: שימוש חוזר ובלתי פוסק ברשתות עשוי לשבש את התקשורת הפנימית בין חלקי המוח, ולפגוע באינטגרציה של תהליכי חשיבה, זיכרון וקשב.
עם זאת, גם כאן החוקרים נזהרים. מבחינה מדעית קשה לדעת אם השינויים נגרמים כתוצאה מהשימוש, או שמא הם קיימים מלכתחילה אצל אנשים שנמשכים יותר לרשתות החברתיות. כדי להבין את כיוון הקשר, מה הסיבה ומה התוצאה, נדרשים מחקרים ארוכי טווח, שימשיכו לעקוב אחרי נבדקים במשך שנים.
"ממחקרים קצרי טווח קשה להבין מהי הביצה ומהי התרנגולת", אומר פרופ' מרקט. "אנחנו רואים התאמות, אבל עוד לא יודעים אם השימוש המופרז גורם לשינויים במבנה המוח, או שמבנה מוחי מסוים הוא זה שגורם לשינוי מופרז". לדבריו, שתי האפשרויות סבירות באותה מידה.
ב"מבנה מוחי מסוים" הכוונה לאנשים שנולדו עם נטייה ביולוגית חזקה לחיפוש תגמול מיידי. תכונה זו קשורה לפעילות האמיגדלה, ואנשים אלו יימשכו יותר לגירויים שמציעות הרשתות. מנגד, חשיפה יומיומית וממושכת לתכנים מהירים ומתגמלים עלולה לעצב מחדש את אותם מעגלים עצביים עצמם.
"כדי לדעת איזו גרסה נכונה", הוא מסכם, "אנחנו צריכים לעקוב אחרי אותם אנשים לאורך שנים, ולראות אם השינויים במוח מתרחשים בהדרגה. הבעיה היא שכבר כמעט אין קבוצת ביקורת, אין כמעט בעולם אנשים שמעולם לא השתמשו בסמארטפון".
גם פרופ’ רוברט כריסטיאן וולף, פסיכיאטר וחוקר מוח מאוניברסיטת היידלברג, מודה שהמדע עדיין רחוק ממסקנה סופית. "אנחנו פשוט לא יודעים מה קורה בטווח הארוך", הוא אומר לי בריאיון. "אין לנו מספיק נתונים על שנה או שנתיים של שימוש, שלא לדבר על עשור או חיים שלמים. הבסיס המדעי עדיין דל".
ובכל זאת, לדבריו, אפשר ללמוד משהו ממחקרי התמכרות אחרים. "ממחקרים על אלכוהול, אופיואידים וחומרים ממכרים אחרים רואים השפעות ארוכות טווח ברורות מאוד על מבנה ותפקוד המוח", הוא אומר. "לכן סביר שחלק מהממצאים האלה רלוונטיים גם לשימוש בעייתי בסמארטפונים, אף שמדובר באקסטרפולציה גסה ממחקרים אחרים".
ולמרות הזהירות, נדמה שהמחקר מתחיל בכל זאת לצייר קווים ראשונים של תמונה ארוכת טווח. ב-2022 פרסמה קבוצת חוקרים מהולנד מחקר מקיף שעקב במשך חמש שנים אחר 189 ילדים ובני נוער בגילים 10 עד 24, במטרה לבדוק האם שימוש יומיומי ברשתות חברתיות משפיע על מבנה המוח.
הנבדקים חולקו לשתי קבוצות: הראשונה, שמנתה 137 משתתפים, השתמשה ברשתות החברתיות באופן מתון, שעה עד שעתיים ביום; הקבוצה השנייה, שכללה 52 צעירים, בילתה ברשתות ארבע עד חמש שעות ביום.
במהלך חמש השנים עברו המשתתפים שלוש סריקות MRI ומילאו שאלוני שימוש מפורטים. אמנם בבדיקה הראשונה נמצאו אצל המשתמשים הכבדים נפחים מעט גדולים יותר באזורים הקדם-מצחיים של המוח, אך במעקב התברר שהדלדול של החומר האפור אצלם התרחש משמעותית מהר יותר.
גם באזורים נוספים נצפתה ירידה מהירה יותר בנפח החומר האפור בקרב המשתמשים הכבדים, אם כי ההבדלים ביחס למשתמשים המתונים היו פחות מובהקים. המסקנה: השימוש האינטנסיבי אינו רק הרגל התנהגותי, אלא תהליך נוירולוגי מתמשך, כזה שמשאיר חותם ממשי במוח.
כשלים קוגניטיביים
אם המחקר ההולנדי רמז לשינויים במבנה המוח, הרי שהשלב הבא היה לבדוק כיצד הם מתבטאים בהתנהגות.
ב-2023 פרסם פרופ’ מרקט מחקר רחב היקף שבחן את הקשר בין שימוש ברשתות החברתיות לבין הופעת כשלים קוגניטיביים יומיומיים, אותם רגעים קטנים של שכחה, בלבול או היסח דעת שכולנו חווים, אך נדמה שהם מתרבים בעידן המסכים.
למעלה מ-5,000 משתתפים מילאו שאלונים מקוונים, ודיווחו על הרגלי השימוש שלהם לצד שאלות על תפקודם היומיומי. "מצאנו קשר חיובי בין שימוש בעייתי במדיה חברתית לבין שכיחות גבוהה יותר של כשלים קוגניטיביים", הוא אומר לי. "לאו דווקא אצל אלו שמבלים יותר זמן ברשתות, אלא אצל אלו שמרגישים שהשימוש חורג משליטתם, שהם גוללים יותר ממה שהתכוונו, או ממשיכים לחשוב על זה גם כשהם לא מחוברים".
הכשלים שתועדו במחקרו של מרקט נחלקו לשלושה סוגים: שכחה של משימות פשוטות, החמצת כוונות ("רציתי לעצור לקנות משהו, ושכחתי"), וטעויות מוטוריות קטנות, כמו להפיל חפצים או להיתקל במשהו. אלו אולי לא כשלים חמורים, הוא מסביר, אך הם מצביעים על עומס במערכת הניהולית של המוח, אותה תזמורת עדינה שאחראית לתאם בין זיכרון, תשומת לב ועיכוב תגובה.
שנה לאחר מכן, ב-2024, ניסו חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד לבדוק את ההשפעות המיידיות של השימוש ברשתות החברתיות, הפעם בזמן אמת. הנבדקים, כולם סטודנטים לתואר ראשון, התבקשו לבצע משימה קוגניטיבית פשוטה למדידת ריכוז ודיוק. לאחר מכן חולקו לשתי קבוצות: האחת גלשה במשך רבע שעה בחשבון האינסטגרם האישי שלה, והשנייה ביצעה גלילה מדומה, צפייה בתמונות טבע בשחור לבן, שהוצגו במבנה המזכיר פיד אמיתי.
כאשר שתי הקבוצות שבו לבצע את אותה משימה, ההבדלים היו ברורים: משתתפי קבוצת הביקורת שיפרו את ביצועיהם, בעוד רמת הדיוק של המשתתפים שגלשו באינסטגרם דווקא ירדה. סריקות מוח בזמן אמת, באמצעות הדמיית fNIRS, חשפו כי אזור בקליפת המוח הקדם-מצחית, זה האחראי על שליטה ובקרה, נאלץ "להתאמץ" יותר לאחר החשיפה לרשת החברתית, במאמץ לזהות ולתקן טעויות.
המסקנה של החוקרים הייתה חדה: גם פרקי זמן קצרים של גלילה חסרת מטרה מספיקים כדי לפגוע ביכולת לשמור על ריכוז ולפקח על ההתנהגות. לא נדרש יום שלם של שימוש, מספיקות כמה דקות.
"כשמסתכלים על הנתונים הקוגניטיביים", אומר פרופ’ וולף, "רואים שלשימוש מופרז בסמארטפונים וברשתות החברתיות יש השפעה ישירה על הקשב, ובמיוחד על מה שאנחנו מכנים 'תשומת לב מתמשכת', היכולת לשמור על ריכוז לאורך זמן".
לדבריו, זו תופעה כמעט בלתי נמנעת: "תשומת לב מתמשכת מתפתחת עם הזמן, אבל אם בכל כמה שניות את מקבלת גירוי חדש, הודעה, התראה, סרטון, היכולת הזו כמעט לא מתאמנת". במקום ללמד את המוח להתרכז, אנו מרגילים אותו להיות מוסח.
וולף מציין שגם נוכחותו הפיזית של הסמארטפון משפיעה: "יש מחקרים שמראים שאפילו כשהטלפון סגור ומונח על השולחן, עצם הידיעה שהוא שם מפחיתה את רמת הריכוז ואת הביצועים במשימות הדורשות מאמץ קוגניטיבי".
ההשפעות הללו, הוא מדגיש, מתועדות היטב בטווח הקצר, אך לגבי השפעות המצטברות לאורך זמן, עדיין מוקדם לקבוע כיוון שחסרים מחקרים. "זו תשובה מדעית שמרנית", הוא אומר, "אם כי סביר מאוד שנראה גם השלכות ארוכות טווח".
ומה לגבי הזיכרון? פרופ' וולף מסביר שהמנגנון דומה. כשקשב מתפצל, נפגע גם הזיכרון. כדי לזכור משהו, קודם כול צריך לקלוט אותו, לזהות שהוא רלוונטי, לקודד אותו במוח ולאחסן אותו. אבל אם בזמן הזה אנו מוסחים על ידי הודעה, סרטון או התראה, תהליך הקידוד נפגע עוד לפני שהמידע הספיק "להיכנס" פנימה.
זו הסיבה, הוא מוסיף, לכך שאנשים רבים מדווחים על תחושת "ערפול מוחי" או על קושי לזכור אפילו מה ראו רגע קודם בגלילה. "זה לא שהמוח שכח, הוא פשוט לא קידד מלכתחילה".
האם הרסנו לילדים שלנו את המוח
כשמדובר בילדים ובני נוער, התמונה עשויה להיות מדאיגה עוד יותר. "למען האמת, גם במקרה הזה אנחנו לא יודעים מספיק", מודה פרופ’ וולף. "רוב המחקרים הנוירו-מדעיים נערכו על מבוגרים צעירים, גיל ממוצע של עשרים וקצת. כמעט ואין לנו נתונים על השפעות ארוכות טווח אצל ילדים ובני נוער, אף שהם אלה שגדלים בתוך התרבות הזו".
לדבריו, מדובר בפער משמעותי במדע, משום שהמוח המתפתח רגיש במיוחד לשינויים סביבתיים. "החובה של הקהילה המדעית ושל גופי המימון", הוא אומר, "היא לחקור באופן שיטתי את ההשפעות ההתפתחותיות של שימוש בסמארטפונים וברשתות חברתיות. ההשערה שלי שזה בהחלט משפיע על ההתפתחות, כי מבחינה מדעית, אין סיבה להאמין אחרת. אגיד זאת כך: אין נתונים שיכולים לתמוך בהשערה ההפוכה".
במילים אחרות, אם אנחנו רואים כבר היום סימנים לשינויים מבניים ותפקודיים במוחם של מבוגרים, אין סיבה להניח שילדים חסינים.
וולף מזהיר גם מפני השפעה עקיפה אך לא פחות מטרידה: פגיעה ביכולת לוויסות רגשי. "אנחנו רואים שאנשים שמשתמשים בסמארטפון בצורה בעייתית מתקשים יותר לווסת רגשות שליליים. המכשיר הופך לכלי שמרגיע ומסיח את הדעת, אבל במקביל מונע מהם לפתח אסטרטגיות ויסות אחרות". כשמדובר בילדים, המשמעות עמוקה עוד יותר, הם פשוט לא לומדים איך להתמודד עם רגשות בלי מסך.
בשנים האחרונות מצטברים נתונים מקיפים ממחקרים גלובליים המנסים למפות את השפעת עידן המסכים על הדורות הצעירים. אחד המרכזיים שבהם הוא פרויקט Global Mind, מאגר נתונים עצום העוקב מאז 2020 אחר מצבם הנפשי של כמעט שני מיליון בני אדם בלמעלה מ-160 מדינות.
הנתונים נאספים באמצעות שאלונים הבוחנים תפקוד חברתי, רגשי וקוגניטיבי, ומאפשרים למדענים לעקוב אחר שינויים לאורך זמן. כאשר החוקרים התמקדו בדור ה-Z, ילידי 1997 עד 2012, הדור הראשון שגדל עם סמארטפון ביד, הם גילו קשר מובהק בין גיל החשיפה הראשונה למכשיר ובין מצבם המנטלי בשנים הבאות.
ככל שהילד קיבל את הטלפון הראשון שלו לפני גיל 13, כך גדל הסיכון לתופעות כמו מחשבות אובדניות, תחושת ניתוק מהמציאות, קשיי ויסות רגשי וירידה בתחושת הערך העצמי. מעל גיל 13, כך מצאו החוקרים, המגמה מתמתנת, וגיל החשיפה כבר אינו מנבא משמעותי לבריאות הנפשית בעתיד.
בעוד החוקרים עדיין מנסים להבין את ממדי ההשפעה, ברחבי העולם כבר החלו לנקוט צעדים מעשיים להגבלת גיל השימוש בסמארטפון. בצרפת, למשל, הזמין נשיא המדינה דוח מומחים מיוחד שפורסם באפריל 2024. הדוח קבע קווים מנחים נוקשים: אין לאפשר לילד להחזיק טלפון סלולרי לפני גיל 11, ובין 11 ל-13 ניתן להסתפק במכשיר "טיפש" בלבד, כזה שמיועד לשיחות והודעות, ללא חיבור לרשתות או לאינטרנט. רק מגיל 13, לפי ההמלצות, ניתן לשקול מתן סמארטפון מלא.
המומחים נימקו את הצעדים בצורך "להגן על הילדים" מפני תעשיית טכנולוגיה המשתמשת בהטיות קוגניטיביות כדי להשאיר אותם צמודים למסך.
גם במדינות אחרות באירופה מתגבשת גישה דומה. בדנמרק פרסמה ועדה ציבורית דוח מקיף בתחילת 2025, שכלל 35 המלצות לשיפור רווחת הילדים בעידן הדיגיטלי, ובהן קריאה חד-משמעית שלא לאפשר סמארטפונים לילדים מתחת לגיל 13.
באנגליה, ועדת החינוך של הפרלמנט הבריטי פרסמה במאי 2024 מסמך נרחב הקורא לממשלה לשקול איסור מוחלט על סמארטפונים לילדים מתחת לגיל 16, ולחוקק במקביל איסור גורף על שימוש בטלפונים ניידים בתחומי בתי הספר.
הדיון חצה גם את גבולות הפוליטיקה והגיע למגזר העסקי. חברת הסלולר הבריטית EE, אחת הגדולות במדינה, פרסמה ב-2024 קווים מנחים להורים הקוראים לא לרכוש סמארטפון לילדים מתחת לגיל 11. במקום זאת, היא ממליצה לספק להם טלפונים פשוטים בלבד ("דאמפונים") המאפשרים שיחות והודעות טקסט, אך אינם מחוברים לרשת.
המהלך, שנוגד לכאורה את האינטרס הכלכלי של החברה, סימן נקודת מפנה: גם תעשיית התקשורת עצמה החלה להכיר במחיר הנפשי של הקשר הרצוף בין הילדות למסך.
בסופו של דבר, "ריקבון מוח" אולי איננו מונח מדעי באופן מלא, אבל הוא בהחלט מונח שנוגע במציאות. גם אם המוח שלנו לא "נרקב" במובן המילולי, הוא מגיב, משתנה ומשכתב את עצמו בהתאם לתכנים שאנחנו מזינים אליו.
ואם יש נחמה, היא טמונה דווקא בגמישות הזו: ביכולת שלנו לשנות חזרה את הכיוון, לבחור מתי להרים את הראש מהמסך, ולהיזכר איך זה מרגיש לחשוב בעצמנו.
איך הדופמין מחזיק אותנו צמודים למסך
מאחורי ההרגל היומיומי לגלול שוב ושוב מסתתר מנגנון ביולוגי עתיק, מערכת התגמול של המוח.
פרופ' סבסטיאן מרקט מסביר שכאשר אנחנו פותחים את טיקטוק או אינסטגרם, המוח מפריש דופמין, מוליך עצבי שמאותת על ציפייה לגמול: אולי הסרטון הבא יהיה טוב יותר, מצחיק יותר, מפתיע יותר.
כל "פינג" קטן של ציפייה יוצר פרץ דופמין, והמוח לומד לרדוף אחריו. "זה משהו שקשה מאוד לעצור", אומר מרקט. "צריך ממש לקבל החלטה מודעת לשבור את הרצף הזה של דופמין-דופמין-דופמין".
הבעיה היא שדופמין אינו מוליך של אושר, אלא של ציפייה. הוא גורם לנו להמשיך לחפש, לא להפסיק. כך נוצרת לולאה שמזינה את עצמה: גלילה, ציפייה, דופמין, גלילה נוספת. ובסופה, אחרי שעה או שעתיים מול המסך, אנחנו נותרים לא מסופקים, אולי אפילו מרוקנים, כי המוח חיפש תגמול, אבל מעולם לא קיבל אותו באמת.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!