טביעת אצבע: הגילוי שהפך כל אדם לייחודי
בשנת 1892, בעיירה נקוצ'אה הקטנה שבארגנטינה, נרצחו שני ילדים צעירים בביתם. האם, פרנצ'סקה רוחאס, סיפרה למשטרה שאיש בשם ולסקז איים עליה. החוקרים עצרו את ולסקז וניסו לחלץ ממנו הודאה בשיטות אכזריות, קשרו אותו במשך לילה שלם והמשיכו לענות אותו במשך שבוע נוסף. אך למרות הייסורים, ולסקז המשיך לעמוד על חפותו.
המפקח אדוארדו אלווארז, שהוכשר בשיטות חדשניות של זיהוי פלילי, הגיע לבדוק את זירת הפשע. לפי הדיווחים, הוא מצא טביעת אגודל מדממת. כשהושוותה הטביעה עם טביעת אגודלה של רוחאס, התברר שהן זהות. כשהתעמתה עם הראיה הזו, רוחאס התוודתה. מקרה זה נחשב לאחד הפשעים המוקדמים ביותר שנפתרו באמצעות זיהוי טביעות אצבע, אבן דרך שסימנה את תחילת עידן חדש בחקירות פליליות.
אך הרעיון שטביעות אצבע יכולות לשמש לזיהוי אנשים לא נולד במעבדות המשטרה המודרניות. השימוש בטביעות אצבע כאמצעי זיהוי קיים כבר אלפי שנים. כלי חרס עתיקים שהתגלו בסין נושאים טביעות אצבע ברורות, אלו הן טביעות העור החיכוכי (הרכסים המוגבהים על קצות האצבעות) העתיקות ביותר שהתגלו עד כה. עם זאת, לא ברור אם הן הושארו במקרה או בכוונה.
הסינים היו התרבות הראשונה הידועה שהשתמשה בטביעות אצבע כאמצעי זיהוי במודע. מקורות היסטוריים מצביעים על כך שבתקופת שושלת צ'ין ושושלות מאוחרות יותר, מסמכים שהורכבו מרצועות במבוק גוללו עם קשרי חוט, והחוטים נחתמו בחימר. בצד אחד של החותם הוטבע שם המחבר, ובצד השני הוטבעה טביעת האצבע שלו. החותם שימש להוכחת מחברות ולמניעת חבלה במסמך לפני שהגיע לקורא המיועד.
לאחר המצאת הנייר על ידי הסינים, הפך לנוהג מקובל בסין לחתום על מסמכים באמצעות טביעות אצבע. גם ביפן ובהודו היו התייחסויות לשימוש בטביעות אצבע כחתימות במסמכים שונים.
אולם כל השימושים הללו התבססו על אמונה שמגע אישי עם המסמך הופך את החוזה למחייב יותר. עדיין לא הייתה הבנה מדעית שטביעות אצבע הן ייחודיות לכל אדם ויכולות לשמש כאמצעי זיהוי מוחלט. ההבנה המדעית הזו החלה להתגבש רק במאה ה-17, כאשר מדענים אירופאים החלו לפרסם את תצפיותיהם על עור אנושי.
המדע מוכיח: כל טביעה ייחודית
בסוף המאה ה-17 החלו מדענים אירופאים לחקור את עור האדם באופן שיטתי. עור חיכוכי תואר לראשונה בפירוט על ידי נחמיה גרו במאמר משנת 1684 בכתב העת של האגודה המלכותית של לונדון. בשנת 1687 פרסם הפיזיולוג האיטלקי מרצ'לו מלפיגי חיבור שבו נדונו התפקוד, הצורה והמבנה של עור חיכוכי. מלפיגי ציין שעור מרוכס מגביר את החיכוך בין חפץ לבין פני העור, ובכך משפר את האחיזה להליכה ולתפיסה. לכבוד עבודתו נקראה שכבת עור על שמו, "שכבת מלפיגי".
אך רק בשנת 1788 הוכרה הייחודיות של עור זה באירופה. יוהאן כריסטוף אנדראס מאייר, רופא ואנטומיסט גרמני, כתב ספר ובו ציורים מפורטים של דפוסי עור חיכוכי. מאייר כתב: "למרות שסידור רכסי העור אף פעם לא משוכפל בשני אנשים, בכל זאת הדמיון קרוב יותר בין אנשים מסוימים. באחרים ההבדלים בולטים". מאייר היה הראשון שכתב שעור חיכוכי הוא ייחודי, אך הוא עדיין לא הבין את המשמעות המעשית של גילוי זה.
בשנת 1823 סיווג יוהנס פורקיניה, פרופסור באוניברסיטת ברסלאו בגרמניה, דפוסי טביעות אצבע לתשע קטגוריות ונתן לכל אחת שם. תשעת סוגי הדפוסים של פורקיניה היו המבשר למערכת הסיווג המודרנית. הרמן ולקר, אנתרופולוג גרמני, הוביל את הדרך במחקר על קביעות עור חיכוכי. ולקר החל בהדפסת יד ימין שלו בשנת 1856 ושוב בשנת 1897, וזכה בכך בקרדיט כאדם הראשון שהתחיל מחקר קביעות, הוכחה שטביעות אצבע נשארות זהות לאורך כל חיי האדם.
המעבר מתצפית מדעית לשימוש מעשי החל באמצע המאה ה-19. בשנת 1858 ערך סר וויליאם ג'יימס הרשל, שופט בריטי בהודו, ניסוי עם הרעיון של שימוש בטביעת יד כחתימה. הוא גרם לאדם בשם רג'יאדהר קונאי להטביע חותמת של יד ימין שלו על גב חוזה. מטרת טביעת היד הייתה "להפחיד אותו מכל מחשבה על התכחשות לחתימתו". המקומי התרשם כראוי והרשל עשה הרגל לדרוש טביעות כף יד על כל חוזה שנעשה עם המקומיים. לפיכך, השימוש הראשון בקנה מידה רחב בעידן המודרני של טביעות אצבע התבסס לא על ראיות מדעיות, אלא על אמונות תפלות.
עם זאת, ככל שאוסף טביעות האצבע של הרשל גדל, הוא החל להבין שהרשמים בדיו יכולים להוכיח או להפריך זהות. בשנת 1877 כתב הרשל מכתב למפקח הכלאים של בנגל ולרשם הכללי, תיאר את רעיונותיו והציע להרחיב את מערכת טביעות האצבע לאזורים גיאוגרפיים אחרים. המכתב הסביר את הקביעות והייחודיות של עור חיכוכי, זה היה השימוש הרשמי הראשון בעור חיכוכי על ידי אירופאי.
באותה תקופה ערך הנרי פולדס, מנתח סקוטי בבית חולים בטוקיו שביפן, מחקר עצמאי. באוקטובר 1880 הגיש פולדס מאמר לפרסום בכתב העת Nature. במאמר זה הציע פולדס שימוש בטביעות אצבע בזירות פשע ונתן שתי דוגמאות מעשיות. באחת, טביעה שמנונית על כוס שתייה חשפה מי שתה אלכוהול מזוקק. בשנייה, סימני אצבעות מפויחים על קיר לבן זיכו אדם שהואשם. פולדס היה האדם הראשון שפרסם בכתב עת את הערך של עור חיכוכי לזיהוי פלילי, במיוחד השימוש בו כראיה.
אך המחקר המדעי המקיף ביותר בוצע על ידי סר פרנסיס גלטון, בן דודו של צ'רלס דרווין. גלטון נולד ב-16 בפברואר 1822 בספארקברוק שבאנגליה. רוב המחקר של גלטון התמקד בעניינים תורשתיים, מה שהוביל אותו לחקור טביעות אצבע. כמחבר הספר הראשון על טביעות אצבע (Finger Prints, 1892), קבע גלטון שעור חיכוכי הוא ייחודי וקבוע. הוא גם הגיע למסקנה שאין קשר בין עור חיכוכי לבין אופי האדם.
גלטון היה הראשון להגדיר ולתת שם למינוציות ספציפיות של טביעה, המאפיינים הדקדקניים של עור רכס החיכוך. מינוציות הן אירועים לאורך נתיב רכס, כולל התפצלויות (נקודות שבהן רכס חיכוך אחד מתחלק לשני רכסי חיכוך), נקודות (יחידות רכס חיכוך מבודדות שאורכן דומה לרוחבן), וסיומי רכס (הסוף הפתאומי של רכסים). המינוציות נודעו בשם "פרטי גלטון", והן המפתח לזיהוי אנשים באמצעות טביעות אצבע.
גלטון תכנן ניסוי מתוחכם כדי לחשב את הסיכוי שטביעות אצבע יחזרו על עצמן. הוא מצא שריבוע עם צלע ברוחב של כשישה רכסים מספיק כדי שאנליסט מנוסה לא יצליח לנחש את החלק המוסתר. טביעת אצבע מלאה מורכבת מ-24 ריבועים כאלה של שישה רכסים. גלטון חישב את הסיכוי שטביעת אצבע אקראית תתאים לאחת מסוימת כ-1 ל-64 מיליארד. חישוב זה של גלטון הוזכר שוב ושוב לאחר פרסום ספרו, והוא שימש כבסיס התיאורטי של השוואות טביעות אצבע עד היום.
מברטיון ועד מאגרי ה-FBI
בזמן שהרשל, פולדס וגלטון חקרו טביעות אצבע, מדען אחר פיתח שיטת זיהוי חלופית. אלפונס ברטיון, פקיד במשטרת פריז שבצרפת, פיתח את האנתרופומטריה, חקר מדידות הגוף למטרות זיהוי. השיטה האנתרופומטרית של ברטיון מדדה מדידות שונות של הגוף, כולל גובה, אורך גפיים, מידות ראש ואוזניים ומאפיינים פיזיים נוספים. בנוסף צולמו תמונות פנים מלאות ופרופיל.
האנתרופומטריה הייתה דרך מדעית וביומטרית לזיהוי ושימשה לזיהוי פושעים במדינות רבות במהלך העשורים האחרונים של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. ברטיון יצר מסד נתונים של פושעים בפריז באמצעות מדידות אלה, והמערכת זיהתה מאות פושעים בשנים הראשונות. הצלחה זו הצדיקה את האנתרופומטריה והבטיחה לברטיון המשך קבלה בצרפת ובמדינות אחרות. ככל שזיהוי עור חיכוכי הפך נפוץ יותר, טביעות אצבע נוספו לרישומים האנתרופומטריים.
אך מערכת ברטיון נחלשה בעקבות מקרים שחשפו את מגבלותיה. סיפורים על אסירים עם מדידות דומות ומראה דומה הדגישו את חולשת השיטה. לעומת זאת, טביעות אצבע הצליחו להבחין בין אנשים שנראו זהים. מקרים אלה סימנו את תחילת הסוף של האנתרופומטריה.
באותה תקופה, חואן וצ'טיץ', סטטיסטיקאי במחלקת המשטרה המרכזית בלה פלטה שבארגנטינה, החל להתנסות בטביעות אצבע לאחר שחקר את המחקר של גלטון. הוא החל לרשום את טביעות האצבע של פושעים ופיתח מערכת סיווג משלו. מערכת הסיווג של וצ'טיץ' והזיהוי של אסירים באמצעות טביעות אצבע היו השימושים המעשיים הראשונים במדע טביעות האצבע על ידי אנשי אכיפת חוק. המשטרה הארגנטינאית נטשה את האנתרופומטריה לטובת טביעות אצבע ברישומים פליליים.
המקרה של פרנצ'סקה רוחאס, שתואר בתחילת הכתבה, נחשב לרצח הראשון שנפתר באמצעות ראיית טביעת אצבע, וארגנטינה הפכה למדינה הראשונה שהסתמכה על טביעות אצבע כשיטת זיהוי מרכזית. המקרה הוכיח שמדע יכול להיות כלי חזק יותר מכוח פיזי בחשיפת האמת, והניח את הבסיס למה שיהפוך בסופו של דבר לסטנדרט עולמי בחקירות פליליות.
סר אדוארד ריצ'רד הנרי, מפקח כללי המשטרה למחוזות התחתונים בבנגל, שיתף פעולה עם גלטון בפיתוח שיטת סיווג לטביעות אצבע. בעזרת קציני משטרה הודים פותחה מערכת הסיווג של הנרי. המערכת מסווגת טביעות אצבע לשלושה דפוסים בסיסיים: לולאה (loop), מערבולת (whorl) וקשת (arch). ממשלת הודו אישרה את השימוש בטביעות אצבע כאמצעי זיהוי לאסירים.
ועדת בלפר באנגליה המליצה שכל רישומי זיהוי פלילי יסווגו לפי מערכת טביעות האצבע. עם המלצה זו, מערכת הסיווג של הנרי והזיהוי של פושעים באמצעות טביעות אצבע הפכו לנוהג סטנדרטי באנגליה ובסופו של דבר אומצו ברוב המדינות דוברות האנגלית. מערכת הסיווג של הנרי נשארה התקן עד להצגת מערכת הזיהוי האוטומטית של טביעות אצבע (AFIS) בסוף המאה ה-20.
משפטים ראשונים באנגליה ובצרפת הסתמכו על ראיות טביעות אצבע בתחילת המאה ה-20. באנגליה, המפקח צ'רלס סטוקלי קולינס מסקוטלנד יארד העיד על זיהוי שנעשה בתיק פריצה. בצרפת, אלפונס ברטיון ביצע זיהוי עם טביעות אצבע במקרה רצח. משפטים אלה וההרשעות שלאחריהם סימנו את תחילת ראיות טביעות אצבע בבתי המשפט באירופה.
בארצות הברית, השימוש השיטתי בטביעות אצבע החל בתחילת המאה ה-20. רבי הנרי פ. דה פורסט מנציבות השירות האזרחי של ניו יורק הקים את הנוהג של לקיחת טביעות אצבע של מועמדים לשירות האזרחי. קפטן ג'יימס ה. פארק מניו יורק פיתח מערכת סיווג אמריקאית. השימוש במערכת זו ולקיחת טביעות אצבע של פושעים במדינת ניו יורק היה השימוש השיטתי הראשון בלקיחת טביעות אצבע למטרות רישום פלילי בארצות הברית.
חשוד לרצח תומאס ג'נינגס הורשע לאחר עדות של מומחים שזיהו את טביעות האצבע של ג'נינגס ממעקה מרפסת בזירת הפשע. ההגנה ערערה על התיק בטענה שראיות טביעות האצבע התקבלו שלא כדין. בית המשפט לערעורים של אילינוי אישר את ההרשעה וקבע שיש בסיס מדעי למערכת זיהוי טביעות אצבע ושבתי המשפט מוצדקים בקבלת סוג זה של ראיות. לאחר שאושר בערעור, People v Jennings הפך למקרה משפטי מכונן בנוגע לקבילות עדות מומחה לטביעות אצבע.
בשנות העשרים של המאה ה-20 אוחדו אוספי טביעות אצבע והוקמה חטיבת הזיהוי במחלקת המשפטים של ארה"ב. החטיבה הוצבה בפיקודו של ג'ון אדגר הובר. בסופו של דבר הלשכה לחקירה הפכה ל-FBI. כיום, ה-FBI מבצע מאות אלפי חיפושים יומיים נגד מאות מיליוני רשומות טביעות אצבע ממוחשבות. משרד ביטחון המולדת (DHS) מחזיק עשרות מיליוני טביעות אצבע, מאות מיליוני זהויות ייחודיות, מאות מיליוני תמונות פנים ומיליוני זוגות קשתיות. מאגרים גדולים נוספים קיימים במדינות אחרות, כולל רשות הזיהוי הייחודית של הודו (Aadhaar), שהנפיקה מעל מיליארד מספרי זיהוי.
טביעות אצבע מספקות אמצעי אמין לזיהוי אישי. במיליוני השוואות אנושיות וממוחשבות אוטומטיות לא דווח על מקרים של שתי טביעות אצבע זהות. בעוד מאפיינים חזותיים אחרים כמו תווי פנים משתנים באופן ניכר עם הגיל, טביעות אצבע יציבות להפליא. למעט פציעות או ניתוחים הגורמים לצלקות עמוקות, או מחלות כמו צרעת הפוגעות בשכבות היוצרות של עור הרכס החיכוכי, מאפייני טביעות האצבע והכף שמרו באופן עקבי על יחסיהם המרחביים לאורך חיי האדם. טביעות אצבע הן דיסציפלינה פורנזית זולה יחסית לפתרון פשעים, בדיקת DNA יכולה לעלות פי כמה מניתוח טביעות אצבע לכל דגימה, ולעתים קרובות דורשת זמן רב יותר לפני השלמת הניתוח.
עם זאת, חשוב להבין שהייחודיות של טביעות אצבע והדיוק של זיהוי טביעות אצבע הן שתי שאלות שונות לחלוטין. היכולת להתאים סימן טביעת אצבע שהתגלה בזירת פשע עם טביעת אצבע שנלקחה מחשוד היא תהליך מורכב המסתמך על רמות מרובות של תצפית, ניתוח ופרשנות. השאלה האם טביעות אצבע הן ייחודיות לפרט (במובן כללי) אינה אומרת לנו דבר על האופן שבו מתבצע תהליך הזיהוי והאם הוא נעשה בצורה מדויקת ואמינה. למעשה, השאלות על התוקף המדעי, הדיוק והאמינות של זיהוי טביעות אצבע נבדקות היום באופן קרוב על ידי חוקרים. מחקרים מודרניים מצביעים על כך שטכניקות זיהוי טביעות אצבע, למרות יעילותן הרבה, אינן חסינות מטעויות, ויש להשתמש בהן בשילוב עם ראיות נוספות כדי להבטיח צדק.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!