ביו-האקרים ישראלים: המהפכה הגנטית שמגיעה לשכונה שלכם
תארו לעצמכם: אדם שמתגלה אצלו גידול מקבל בחזרה חלק מהתאים שהוצאו לו בביופסיה, ובמקום להמתין באפלה למרשם הרופא, הוא פשוט הולך למעבדה הקהילתית שכונתית. שם, בעזרת חברים חובבי ביולוגיה, הוא מתחיל לבצע ניסויים בתאים שלו, בודק מה מחליש אותם, מה משמיד אותם, האם עשבי תבלין מסוימים או סוגי מזון כלשהם משפיעים עליהם. זה נשמע כמו מדע בדיוני? אולי. אבל זה בדיוק מה שמתרחש כבר עכשיו ברחבי העולם.
תופעה חדשה צפויה להגיע לישראל לראשונה, מעבדות ביולוגיה שכונתיות שיאפשרו לכל אדם, ללא הכשרה אקדמית או מקצועית, לבצע ניסויים ביולוגיים מתקדמים. מדובר במהפכה אמיתית בעולם המדע: ביולוגיה שהייתה עד כה נחלתם הבלעדית של אקדמאים ומעבדות מחקר מתקדמות הופכת נגישה לציבור הרחב. זוהי מהפכה דומה לזו שהתרחשה בעולם המחשבים עם עליית תנועת ההאקרים והקוד הפתוח.
התנועה, המכונה 'ביו-האקינג', מייצגת דמוקרטיזציה של המדע הביולוגי. אזרחים רגילים מקימים מעבדות קהילתיות ומבצעים ניסויים גנטיים מתקדמים, בהשראת מרחבי האקרים וקבוצות חובבים שיצרו מהפכות טכנולוגיות בעבר. ההקבלה מצביעה על הפוטנציאל של תנועת הביו-האקינג ליצור מהפכה דומה בתחום הביולוגיה.
במעבדות אלו חברים משחקים עם מכונות PCR המאפשרות להעתיק רצפי DNA, ועם מדפסות ביולוגיות המאפשרות 'הדפסה' של רקמות ותאים בתלת מימד. הם מחלצים DNA משלהם וגורמים לחיידקים לזרוח בחושך. הפעילויות משקפות גישה ניסיונית ומשחקית למדע, תוך שימוש בציוד מתקדם שבעבר היה זמין רק למעבדות מחקר אקדמיות או תעשייתיות.
האפשרויות שנפתחות מרתקות: הנדסה גנטית של יצורים חיים, מחקר רפואי אישי, חיפוש אחר עשבי מרפא או טיפולים שיכולים לרפא מחלות ספציפיות של האדם עצמו, ואפילו בדיקות מזון פשוטות כמו גילוי איזה דג באמת מגישים ללקוח בסושי. המדע, שנראה תמיד כמשהו רחוק ומורכב, פתאום הופך למשהו שאפשר לגעת בו, לנסות בו ואולי אפילו לגלות דרכו דברים חדשים.
מעבדות קהילתיות שמשנות את המשחק
בשנים האחרונות קרה משהו מרתק: טכניקות גנטיות שהיו בעבר נחלתן הבלעדית של מעבדות מחקר מתקדמות הפכו זמינות וזולות דיים כדי שניתן יהיה לבצע אותן מחוץ לאקדמיה. טכניקות כמו PCR הפכו זולות, מהירות ומשוכללות יותר, מה שאפשר למספר הולך וגדל של ביולוגים חובבים ומעבדות קהילתיות לבצע ניסויים מתוחכמים יותר ויותר. התנועה לוקחת את הגנטיקה מחוץ למעבדות המחקר ומכניסה אותה לידי הציבור הרחב, החל מקורסי ערב שבהם מחלצים DNA מתותים ועד לביו-האקרים שמייצרים מיקרואורגניזמים מהונדסים גנטית במעבדות ביתיות.
בישראל, למרות היותה מעצמת ביוטכנולוגיה עולמית, התנועה של מעבדות ביולוגיה קהילתיות עדיין בראשיתה. ואולם, הקרקע הפורה כבר קיימת: הטכניון ואוניברסיטת תל אביב מציעים תוכניות מתקדמות בביוטכנולוגיה והנדסה ביולוגית. הטכניון, והמוסדות האקדמיים הישראלים מובילים במחקר בתחומי מדעי החיים.
המכשול העיקרי בישראל אינו טכנולוגי אלא רגולטורי וחברתי. בשונה מארצות הברית, שם התנועה צומחת תחת רגולציה מינימלית, ישראל נוקטת גישה זהירה יותר בכל הנוגע לגישה ציבורית לטכנולוגיות ביולוגיות. משרד הבריאות והרשויות הרלוונטיות עדיין לא פיתחו מסגרת רגולטורית ברורה למעבדות קהילתיות, מה שיוצר חסם כניסה למי שרוצה להקים יוזמות כאלה.
עם זאת, קיימים כבר כיום מספר מרחבי יצירה ומעבדות פתוחות המציעים גישה לציוד מתקדם, כמו מדפסות תלת-מימד ומכונות לייזר, ויש עניין גובר בהוספת ציוד ביולוגי לרשימת הכלים הזמינים.
בארצות הברית כבר פועלות מספר מעבדות קהילתיות מובילות: ג'נספייס בברוקלין שבניו יורק, ביוקריוס באזור מפרץ סן פרנסיסקו, ובאג'ס בבולטימור. אלן ג'ורגנסן, חוקרת ביוטכנולוגיה לשעבר, ייסדה את ג'נספייס ב-2009 לאחר שמעבדת מחקר סרטן הריאות שבה עבדה נסגרה. 'חשבתי שזה נהדר שאנשים עושים כתחביב את מה שאני אוהבת', היא מספרת. 'לא ציפיתי שהם יתקדמו הרבה, והם עלולים לפגוע בעצמם, אז חשבתי שזה יכול להיות משהו שאוכל להקל עליו'.
ג'ורגנסן גרמה למעבדה הישנה שלה לתרום ציוד, וג'נספייס התחילה עם הדגמות של טכניקות גנטיות פשוטות. 'אלקטרופורזה בג'ל היא טכניקת עבודה בסיסית, ומעולם לא באמת חשבתי עליה עד שעשיתי אותה מול הרבה אנשים בסלון של מישהו. הם היו מוקסמים', היא אומרת. ב-2010 הפכה ג'נספייס למעבדת ביוטכנולוגיה ברמת בטיחות ביולוגית אחת, הראשונה מסוגה להיות בבעלות קהילתית, שאינה משויכת לאקדמיה או לתעשייה.
כיום המעבדה מארחת סדנאות יומיות המשרתות תערובת מגוונת של תושבים מקומיים: אמנים, מתכנתים, מדענים וסקרנים מכל הסוגים. המעבדה מאפשרת הנדוס לאחור של ציוד מעבדה ומספקת גישה לטכניקות המשתמשות ב-DNA וחומרים ביולוגיים, מה שמעניין גם את הציבור הרחב ואת האמנים.
התנועה כבר התפשטה לעשרות מדינות. לפחות 40 קבוצות ביולוגיה עשה-זאת-בעצמך פועלות ברחבי העולם, בעיקר בצפון אמריקה ובאירופה, אך גם במקומות כמו תל אביב, סינגפור, סידני ואוקלנד. יש מעבדות כמו מד-לאב במנצ'סטר, פרויקט הסברה הקשור לאוניברסיטת מנצ'סטר מטרופוליטן שממומן על ידי קרן וולקאם, ומעבדות נוספות ברחבי ארצות הברית ובעולם.
הפרויקטים המתבצעים במעבדות אלו שאפתניים באופן מרשים. יש הוראות כיצד ליצור חיידקים זוהרים בחושך, צנטריפוגות ביתיות, אמבטיות מים, מחוללי פלזמה ומדפסות-ביו בקנה מידה ננומטרי. פרויקט 'גבינה טבעונית אמיתית' משתמש בביולוגיה סינתטית ליצירת חלבוני חלב ללא מקור מן החי, פרויקט 'צמח זוהר' שמטרתו ליצור צמחים המאירים בחושך באמצעות הנדסה גנטית, ויש אפילו פרויקט מדפסת ביולוגית עשה-זאת-בעצמך שמטרתו להנגיש טכנולוגיית הדפסה ביולוגית לקהילה הרחבה.
הדילמה: חדשנות מול בטיחות
התנועה קשורה ל-DIYbio.org, קבוצה מקוונת שהפכה למרכז חשוב לביו-האקרים ברחבי העולם. הקהילה המקוונת משמשת פלטפורמה לשיתוף טיפים למשאבים, סדנאות וניסויים, למסחר בציוד וריאגנטים, ולדיונים באתיקה ובכיוון העתידי של התחום. המונח 'ביו-האקינג' נבחר משום שאנשים רבים עוסקים בכך מתוך הנאה מהנדוס לאחור ומשינוי של טכנולוגיה, וזו הייתה ההגדרה המקורית של 'האקר' לפני שהאקינג מחשבים הפך למילה נרדפת לכוונות זדון.
ביולוגים חובבים רבים שואבים השראה מתחרויות ופרויקטים בינלאומיים בביולוגיה סינתטית, שמעודדים צוותים לבנות צורות חיים סינתטיות מרצפי DNA סטנדרטיים המבצעים פונקציות מסוימות כאשר הם משולבים בתאים חיים. לתנועת ה'גן-האקינג' הזו קיימות הקבלות רבות לסצנת תכנות המחשבים והקידוד, כאשר אנשים מנסים רצפים שונים של DNA כדי לייצר אורגניזמים בעלי פונקציות שימושיות או תכונות חדשניות.
אולם למרות ההתלהבות, התופעה מעלה גם שאלות מורכבות. למרות הכוונות הטובות של אנשים כמו ג'ורגנסן, קיים משהו מטריד ללא ספק בשינוי גנטי המתבצע מחוץ לסביבה מקצועית ומוסדרת. מומחים מציינים שבעוד רוב הביולוגיה העשה-זאת-בעצמך נותרת לא מתוחכמת, חלק מהקבוצות מתחילות לבצע ניסויים מתוחכמים יותר. השאלה המרכזית שעולה היא: מה בטוח במעבדת עשה-זאת-בעצמך? שאלה זו משקפת את המתח המרכזי בתנועת הביו-האקינג, בין הרצון לדמוקרטיזציה של המדע והחדשנות, לבין החששות מסיכונים בריאותיים, סביבתיים וביטחוניים.
חוקרים בתחום מדיניות המדע מעריכים שהאיום בפועל מצד ביולוגים חובבים הוא מינימלי. תהליך יצירת נשקים ביולוגיים מתוחכמים חמק מבחינה היסטורית ממדינות שלמות, שלא לדבר על חובבים חסרי ניסיון ובעלי תקציב מוגבל. ג'ורגנסן מסבירה שהעובדה שג'נספייס חסרים ארונות ביו-סיכון מספיקה כדי להרתיע את רוב האנשים מעבודה עם פתוגנים. עם זאת, היא מאמינה שציוד אינו המחסום הגדול ביותר לפיתוח משהו מרושע, אלא זמן והשקעה נדרשת.
הוויכוח על רגולציה מעסיק את התנועה. חברים בקהילה מספרים שהיו ניסיונות לגרום למעבדות לעמוד בסטנדרטים מקצועיים, אך קיים פילוג בנושא, יש שרוצים יותר כללים ותקנות כדי להבטיח מענקים ומימון, ואחרים מתנגדים מאוד לכך. הפילוג הזה בקהילת העשה-זאת-בעצמך עשוי להיות בולט יותר ככל שהטכניקות הופכות מתוחכמות יותר.
למרות השאלות, ביולוגים כמו ג'ורגנסן טוענים שביו-האקינג הוא דבר חיובי, ומדגישים את הפוטנציאל החינוכי של הנגשת הידע הביולוגי לציבור הרחב. ביולוגים בשיטת עשה-זאת-בעצמך אינם צפויים להפסיק את פעילותם בקרוב. הציוד, הידע והחומרים כבר קיימים, וככל שהמדע מתקדם מהר יותר במעבדות מקצועיות, כך גדלה היכולת של החובבים. אולי הפריצה הגדולה הבאה בגנטיקה לא תגיע ממוסד מחקר בעל שם עולמי, אלא ממעבדה קהילתית, או אפילו מסככת גינה. השאלה היא: האם אנחנו מוכנים למהפכה הזו?
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!