החייאת המתים: המרוץ המדעי להחזיר לחיים חיות שנכחדו
"זה מריח קצת כמו אצל רופא השיניים, נכון?" זו לא שאלה שמצפים לשמוע ממדענית בכירה בחברת ביוטק ששוויה עשרה מיליארד דולר. ד"ר בת שפירו, מנהלת המדע הראשית של חברת הביוטכנולוגיה קולוסל ביוסיינסס, עומדת במעבדה בדאלאס שבטקסס ומפעילה מסור חשמלי קטן על שן עתיקה. "זו למעשה שריפה של חומר אורגני," היא מסבירה לצוות תחנת הרדיו האמריקאית שביקר במקום. השן הזאת, ששרדה שנים ארוכות בקרח הסיבירי, היא אחת מעשרות דגימות שמהן מנסים מדעני החברה לחלץ מידע גנטי, בניסיון להחזיר לעולם יצור שנעדר ממנו זמן רב: הממותה הצמרית.
הניסיון הזה, ודומים לו, נקרא בעולם המדע "החייאת המתים", כלומר תהליך שבו מנסים מדענים ליצור אורגניזם הדומה, ולעיתים אף זהה כמעט לחלוטין, למין שנכחד. קיימות לכך כמה דרכים. השיטה המדויקת ביותר היא שיבוט, הכנסת גרעין תא שמור של המין הנעלם לביצית ריקה מגרעין של קרובו החי. אלא שלשיטה הזאת יש מגבלה מהותית: היא דורשת תאים חיים ששרדו בשלמותם, ולכן מתאימה בעיקר למינים שנכחדו לא מזמן. השיטה השנייה, הנפוצה יותר כיום, היא עריכה גנטית באמצעות כלי בשם "קריספר", טכנולוגיה המאפשרת למדענים "לחתוך ולהדביק" קטעי DNA ספציפיים בתוך הגנום של יצור חי, ובכך להשתיל בו תכונות שאפיינו את המין שנעלם.
הרעיון הזה אינו חדש כלל. כבר לפני כמאה שנה ניסו זואולוגים באירופה לשחזר את האורוקס, שור בר עצום מימדים שתואר בכתבים עתיקים ונעלם מהעולם. השיטה שבה השתמשו היא הכלאה סלקטיבית של בקר מודרני במטרה להחזיר תכונות קדומות. הניסיון עורר מחלוקת חריפה כבר אז. איגוד מנהלי גני החיות הגרמניים הצהיר בשנת 1951 כי אין לתמוך במאמצים כאלה, שכן הם "לא רק בלתי אפשריים מדעית, אלא גם גוזלים משאבים מהנושא הדחוף של שימור בעלי חיים בסכנת הכחדה", טענה שמהדהדת בתחום עד היום, בכל פעם שמישהו שואל אם באמת צריך להחזיר לחיים את מה שהעולם כבר איבד.
זאבי החושך וחלום הממותה
קולוסל ביוסיינסס נוסדה בשנת 2021 בידי ד״ר ג'ורג' צ'רץ', חוקר גנטיקה מהמוסדות האקדמיים המובילים בארצות הברית, ובן לאם, יזם עסקי מנוסה. תוך פחות מארבע שנים גייסה החברה למעלה מ-600 מיליון דולר ממשקיעים, ובהם גם דמויות ציבוריות מוכרות, עד שהגיעה לשווי של כ-10.2 מיליארד דולר בתחילת 2025. במטה החדש בדאלאס שבטקסס מציגה החברה את עצמה, בין היתר באמצעות עיצוב פנים תמטי סביב נושא הממותה, כ'חברת ההחייאה-מחדש' המובילה בתחומה.
הגורים עצמם, שנקראו רומולוס ורמוס, נולדו בפועל באוקטובר 2024, וחאליסי הצטרפה אליהם בינואר 2025, אך קולוסל בחרה לחשוף את הישגה לציבור ולתקשורת העולמית רק בהמשך, במהלך שנת 2025. מדובר בלידתם של שלושה גורי 'זאב חושך', מין שנכחד לפני שנים רבות ונודע בעיקר הודות לסדרת דמיון פופולרית. איך בכלל עושים דבר כזה? הצוות המדעי חילץ מידע גנטי משן ומעצם אוזן עתיקות, השווה אותו לגנום של זאבים אפורים חיים, וזיהה 14 גנים מרכזיים האחראים על 20 תכונות אופייניות: גודל הגוף, מבנה הגולגולת, וגם צבע הפרווה הבהיר, נתון שלא ניתן היה לדעת עליו כלל מהעצמות בלבד. שלושת הגורים חיים כיום בשמורה מוגנת בשטח של כ-800 דונם. השאלה המתבקשת: האם מדובר בזאבי החושך המקוריים, או בזאבים אפורים עם 20 שינויים גנטיים בלבד? שפירו עצמה הודתה בהמשך כי מדובר ב'זאבים אפורים עם 20 עריכות', וכי הכינוי הפופולרי אינו מונח מדעי מדויק.
הפרויקט השאפתני ביותר של החברה נשאר, בכל זאת, פרויקט הממותה. הממותה הצמרית והפיל האסייתי חולקים כ-99.6% מהחומר הגנטי שלהם, וקולוסל מנסה לגשר על הפער הנותר באמצעות עריכת עשרות גנים, הקשורים לפרווה עבה, לשכבת שומן מבודדת ולאוזניים קטנות המתאימות לסביבה קפואה. בן לאם הצהיר כי החברה בדרך להולדת עגל ממותה עד שנת 2028.
ביקורת מדעית, כלכלית ואתית
לא כל המדענים משתכנעים. ד"ר ניק רולנס, חוקר בתחום הגנטיקה העתיקה מניו זילנד, ניסח את הביקורת בחדות: "רק בגלל שזה נראה כמו ברווז, מקרקר כמו ברווז והולך כמו ברווז, זה לא באמת יהיה ברווז. אני חושב שזה בכנות חלום שווא. הכחדה עדיין נצחית." חוקרים אחרים, ובהם פרופ' ג'רמי אוסטין, מתחו ביקורת דומה: החומר הגנטי העתיק ששרד הוא לרוב מקוטע ופגום, ולכן מה שנוצר במעבדה הוא לכל היותר יצור היברידי – קרוב מאוד למקור, אך לא זהה לו. גם גוף מקצועי בינלאומי העוסק בשימור כלבי בר, קבוצת המומחים לקנידים שליד הארגון הבינלאומי לשימור הטבע, הצטרף לביקורת. הארגון הצהיר רשמית שהזאבים שיצרה חברת קולוסל "אינם זאבי חושך ואף לא תחליף אמיתי שלהם", ושהפרויקט כולו "אינו תורם לשימור".
לצד השאלה המדעית מתעוררת שאלה כלכלית לא פחות מהותית. פרופ' וינסנט לין מאוניברסיטת בפלו שבמדינת ניו יורק חושש שהחברה מנהלת בפועל "קמפיין יחסי ציבור" שנועד לגייס הון להמשך פיתוח ביוטכנולוגי, ולא בהכרח לשם שימור אמיתי. מחקר שפורסם ביולי 2025 בידי שני חוקרים עצמאיים, אלפר קאן סלצ'וקוגלו ודהא קייקי, בדק את הטענה שהשקעות בהחייאת מינים "שואבות" תקציבים ממאמצי שימור קלאסיים. הממצא הפתיע: הכסף שהושקע בתחום הגיע כמעט כולו ממקורות פרטיים, ובמקביל דווקא עלו תקציבי השימור הציבוריים. אלא שאותם חוקרים הזהירו מפני תמונה מדאיגה יותר, רק כ-6% מהמינים המוכרים כמאוימים באמת מקבלים מימון שימור, בעוד שכמעט 29% מהתקציב מופנים למינים "בעלי דאגה מזערית", מה שהם מכנים "מיני יוקרה".
השאלה העמוקה ביותר נותרת אתית. מצד אחד, אפשר להבין את הטענה שבני אדם אחראים ברובם המכריע להיעלמותם של מינים רבים מהעולם, ומכאן שיש מקום לנסות לתקן את מה שניתן. כל יצור וכל תכונה שהקב"ה ברא במערכת הטבע, כמו פרווה עבה השומרת על חום הגוף בקור עז, או חטים המשמשים לחיפוש מזון, הוא חלק ממערכת מופלאה שראוי לשמרה ולא לאבדה. מצד שני, מדענית כמו ג'ין לורינג ממכון סקריפס בקליפורניה מזהירה: "זה יכול להיות מאוד אכזרי כלפי אותם בעלי חיים… יש יותר מדי משתנים שאנחנו לא מבינים. יש יותר מדי דברים שיכולים להשתבש." בינתיים הממותה הראשונה עדיין קיימת רק על הנייר, ולהקת הזאבים בטקסס משמשת תזכורת מוחשית לשאלה שטרם נענתה: לא רק האם אפשר להחזיר לעולם את מי שנעלם ממנו, אלא האם, ומתי, ראוי בכלל לנסות?
תגובות
היו הראשונים להגיב!