גוגל זה לא בחינם, עם כל קליק שלך אתה משלם
בוקר רגיל. אתה פותח מחשב, מחפש בגוגל את שעות הפתיחה של בית המרקחת, שולח הודעה במייל, בודק את מזג האוויר. פחות מ-5 דקות. לך זה נראה כמו שימוש שגרתי בכלים שעומדים לרשותך. לגוגל זה נראה אחרת לגמרי.
מתחילת שנות האלפיים, חברות הטכנולוגיה הגדולות בנו מודל עסקי שלא היה כמותו בהיסטוריה. הן הציעו שירותים שנראו חינמיים, חיפוש, מייל, מפות, אבל התשלום לא נעלם. הוא פשוט שינה צורה. במקום כסף, שילמנו במידע. בכל חיפוש, בכל קליק, בכל מיקום שנשלח בשקט, נוצרה פיסת מידע שהפכה לחומר גלם בתעשייה של מאות מיליארדי דולרים.
את המושג שמתאר את התופעה הזו טבעה פרופ' שושנה זובוף מבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד: "קפיטליזם מעקב", סדר כלכלי שבו החוויה האנושית עצמה הפכה לחומר גלם. לא המוצרים שאנחנו קונים, לא השירותים שאנחנו מבקשים, אלא החוויה. מה שאנחנו חושבים, מה שאנחנו מחפשים, לאן אנחנו הולכים. גוגל גילתה ב-2001 שנתוני הלוגים שנאספו כתוצר לוואי של חיפושים, דפוסי קליקים, מילות חיפוש, נתוני מיקום, שווים הרבה יותר מהחיפוש עצמו. ההכנסות שלה קפצו מ-86 מיליון דולר ב-2001 ל-3.5 מיליארד דולר ב-2004. גידול של 3,590% בפחות מארבע שנים.
כמה שווה יום שלכם?
השאלה הפשוטה, כמה שווה המידע שלי? מסתבר שאין לה תשובה אחת. יש כמה תשובות, וכל אחת מהן מגלה משהו אחר.
חברת פרוטון, המתמחה בפרטיות דיגיטלית, ניתחה 54,000 פרופילים של משתמשים אמריקאים וחישבה שהערך הממוצע של משתמש גוגל לצרכי פרסום עומד על 1,605 דולר לשנה, כ-4.5 דולר ביום. אבל המספר הזה הוא לא מה שגוגל מרוויחה ממך בפועל, אלא המחיר המקסימלי שמפרסמים מוכנים לשלם כדי לגשת לפרופיל שלך. התקרה, לא הרצפה. מחקר כלכלי משנת 2019 הגיע לאומדן שמרני יותר: ממוצע ההכנסות ממידע אישי עמד על כ-202 דולר למשתמש אמריקאי בשנה, ועדיין, זה כסף שמישהו אחר מרוויח ממך מדי שנה, ואתה לא רואה ממנו שקל.
החישוב מסתבך עוד יותר כשמביאים בחשבון את כלל התעשייה. מטא, חברת האם של פייסבוק, אינסטגרם, וואטסאפ מרוויחה בממוצע 235 דולר בשנה מכל משתמש אמריקאי, וכמעט כולם מגיעים מפרסום ממוקד. כשמוסיפים את גוגל ואת שאר הפלטפורמות, ערך הנתונים של משתמש ממוצע לכלל תעשיית הפרסום מגיע לכ-263 דולר בשנה. מה שאומר שמשפחה של ארבעה נפשות, הנתונים שלה שווים לחברות כ-868 דולר בשנה.
הסכומים האלה הם רק חלק מהתמונה. שוק מתווכי הנתונים, Data Brokers, כלומר חברות שקונות ומוכרות מידע אישי בין גופים שונים, הגיע ב-2022 לשווי של 247 מיליארד דולר, ובכיוון להגיע ל-407 מיליארד דולר עד 2028. רשומה רפואית בודדת שווה למעלה ממאה פאונד בשוק השחור של מידע. נתוני מיקום נמכרים לקרנות גידור בוול סטריט, חברה אחת גובה מיליון דולר לשנה עבורם, כדי לחזות מגמות בשוק המניות. המידע שלך, אם כן, הוא לא רק כלי פרסום. הוא סחורה לכל דבר.
מה קיבלנו בתמורה לפרטיות?
שני פרופסורים מאוניברסיטת קרנגי מלון חישבו ב-2008 כמה זמן יידרש לאדם ממוצע לקרוא בצורה סבירה את כל מדיניות הפרטיות שהוא נתקל בהן במהלך שנה אחת. התשובה: 76 ימי עבודה מלאים. לא שעות. ימים. העלות הלאומית של הזמן הזה, לו כולם היו קוראים, הייתה מגיעה ל-781 מיליארד דולר. אף אחד, כמובן, לא קורא. דוח של הנציבות הפדרלית למסחר של ארה"ב, שבחן שישה ספקי אינטרנט גדולים מצא שבין 93% ל-99.5% מהמנויים מעולם לא פתחו את מדיניות הפרטיות שלהם.
זו לא עצלות. זו מציאות שתוכננה בקפידה. אותו דוח חשף כיצד ספקים מעצבים ממשקים כדי להוביל משתמשים לחשוף יותר מידע: כפתור "קבל" מודגש לצד כפתור "דחה" אפרורי, הגדרות פרטיות קבורות אחרי 6 שלבים בתפריט, ותזכורות חוזרות עד שהמשתמש נכנע. כשספק אחד הציג את האפשרות לסרב בצורה פשוטה וברורה, שיעור הסירוב קפץ מ-2% ל-20%. ההבדל לא היה בהעדפות הציבור, הוא היה בעיצוב.מה קיבלנו בתמורה? שירותים שאכן שינו את חיינו: חיפוש מיידי, ניווט, תקשורת חינמית, ידע שהיה בעבר נחלת ספריות ומוסדות. שושנה זובוף, פרופסורית לכלכלה מאוניברסיטת הרווארד וממחברות הספר "עידן הקפיטליזם המעקבי", אינה מכחישה זאת. אבל היא מצביעה על מה שלא נאמר: המחיר לא היה רק הנתונים, הוא היה גם אובדן שליטה. כשחברות לומדות לחזות את ההתנהגות שלנו, הצעד הבא הוא לעצב אותה. ניסוי שפייסבוק ביצעה ב-2014 על 689,003 משתמשים ללא ידיעתם הוכיח שניתן להשפיע על מצב הרוח של אנשים על ידי שינוי סדר הפוסטים שהם רואים. לא ביקשו רשות. לא הודיעו. פשוט עשו.
תגובות (0)
אין עדיין תגובות. היו הראשונים להגיב!