הנהג שיוצא מכביש 85, כביש בין־מדינתי ארוך, ביציאה 118, ממשיך מערבה כשלושה ק״מ ופונה ימינה אל שדרות ריברדייל. פתאום הנוף מפסיק להיראות רגיל. מולו מתנשאת שידת מגירות. לא דגם ולא שלט מצויר, אלא שידה ענקית בגובה של כ־26 מטרים, זה שמונה או תשע קומות. היא ניצבת בכניסה לפרניצ׳רלנד סאות׳ (בתרגום חופשי: ״ריהוט דרום״), חנות הרהיטים הגדולה בעולם, בעיירה ג׳יימסטאון, לא רחוק מהעיר היי פוינט.
מי שלא מבין ברהיטים אולי לא יודע מה הוא רואה. זו שידת ״הייבוי״: שידת מגירות גבוהה ומקושטת שעומדת על רגליים, בסגנון קלאסי ישן. הענק בג׳יימסטאון הוא פשוט גרסה מוגדלת שלה. לפי כתבה באתר אמריקאי לאמנות ולתרבות, יש בה קישוטי פאר על הרגליים, על הבסיס ובחלק העליון, וגם ידיות כמו בשידה רגילה, רק גדולות פי כמה. מדריך אמריקאי לאטרקציות מוזרות בצד הדרך סיכם את הרושם בכנות: ״גורם לנו לרצות לקנות רהיטים״.
והנה ההפתעה: אין בשידה עץ. היא בנויה משלד של פלדה שעליו מרוח חומר סינתטי, כמו טיח, ואת מראה העץ הכהה השיגו בצבע ובציפוי. עם השנים, כשהטעם של הלקוחות השתנה, קיבל המבנה ״עדכון צנוע״: גוון העץ שונה, והידיות הוחלפו. קודם הן חיקו פליז ישן, ועכשיו הן מחקות מתכת כסופה ועמומה. כלומר, זה כבר חיקוי של החיקוי. ובשורה התחתונה, מי שעצר את הרכב בגלל ״שידת עץ״ ענקית הסתכל בעצם על שלט פרסום. אבל איזה שלט.
מהיי פוינט לג׳יימסטאון: קרב השידות
כדי להבין את הענק צריך לנסוע כשמונה ק״מ צפונה, להיי פוינט. שם עומדת שידה אחרת, שנבנתה ב־1926 כתגובה של העיר לכיסא הענק שהציבה העיר השכנה תומסוויל, במרחק של כ־11 ק״מ. כמו שני שכנים שמתחרים מי יקשט יותר יפה את הסוכה. בזמנו קראו לה ״הביורו הגדול״. היא הייתה גבוהה כ־9.8 מטר, צבועה בלבן עם עיטורי פרחים, ובמקום מראה הייתה בה רשת מתכת שעליה תלו אותיות, ביניהן הכיתוב ״לשכת מידע״. זה היה בניין ולא רהיט: המגירות מעולם לא נפתחו, ובפנים שכן מרכז קבלת פנים לתעשיית הרהיטים של העיר.

שבעים שנה של חום ולחות עשו את שלהם. הידיות נשרו, המראה החלידה, והסגנון התיישן עד שיש מי שכבר לא זיהה בו רהיט. סיד לנגר, מעצב ובעל מלאכה מהיי פוינט, התבייש במצבה, וב־1996 פיקח על שיפוץ מלא. התוצאה: שידה בגובה כ־11.6 מטרים, שגם היא בנויה משלד פלדה וחומר סינתטי, בסגנון קלאסי מהמאה ה־18, עם ידיות פליז כבדות ושני זוגות גרביים ענקיים התלויים ממגירה פתוחה למחצה. הגרביים הן מחווה לתעשיית הגרביים של העיר. והאירוניה? הדגם הזה מעולם לא יוצר בהיי פוינט. שנתיים אחר כך בנה לנגר גם את ההייבוי בג׳יימסטאון. ״בעוד חמישים שנה לא נרגיש צורך לעשות שוב מחדש את החזית״, אמר לעיתון מקומי מגרינסבורו, ״כי היא קלאסית. היא תעמוד במבחן הזמן״.
התחזית לא התממשה. לנגר מת באופן בלתי צפוי ב־2003, ואיש נדל״ן שקנה את שידת היי פוינט צבע את הגרביים בירוק וכתום זוהרים, וכיסה את גוון עץ הדובדבן בשכבת אפור כהה, ״אפור ספינת קרב״. אשתו הסבירה לצוות חדשות מקומי: ״אפור הוא מאוד באופנה כרגע״. בריאן דייוויס, אמן ומעצב שעבד עם לנגר, אמר: ״זה כאילו סטרו למישהו בפרצוף״. ב־2018, אחרי שנתיים אפורות, נמכרה השידה לאוניברסיטת היי פוינט, שרצתה אותה כמשרד למוזיאון הילדים החדש. דייוויס איתר את נוסחת הצבע המקורית, שחזר את הדובדבן וצבע את הגרביים בצבעי האוניברסיטה. והביורו הישן? הוא עדיין שם. השידה החדשה נבנתה סביבו ובלעה אותו, ״כמו עץ שאכל אופניים״.
ומדוע ההייבוי בג׳יימסטאון, שגבוה בהרבה משכנתו מהיי פוינט, אינו נחשב ״שידת המגירות הגדולה בעולם״? אנשי היי פוינט עונים שהוא בכלל לא מבנה עצמאי, אלא סככת כניסה בת שלוש צלעות שהוצמדה לחזית של בניין גדול בהרבה. כותבי מדריך האטרקציות האמריקאי נוטים להסכים, ״ככל שזה נוגע לטענות תהילה״, ומיד מוסיפים שזה לא מוריד מהגודל המדהים. גדולה ככל שתהיה, כתבו, היא ״רק סככת כניסה לשוק רהיטים משתרע״.
דארל האריס והקמפוס שמאחורי החופה
ומי בנה את השוק הזה? דארל האריס נולד ב־1943 בהיי פוינט, לאם מורה ולאב פועל. בקיץ 1963, כסטודנט, מכר מדלת לדלת אנציקלופדיות, תנ״כים ומילונים. אחר כך שירת שש שנים בצי ועבד בחנויות רהיטים. אשתו סטלה, בת למשפחת חקלאים מטנסי, עבדה במחלקת האשראי של רשת כלבו אמריקאית. ב־1969 פתחו השניים עסק במוסך תיקון רכבים לשעבר, בשטח של כ־465 מטרים רבועים. בהתחלה דארל עשה הכול בעצמו, ופעם התקשר אליו לקוח באחת עשרה בלילה: ״או שאתה הבעלים או שאתה השרת״. ״אז לא היה הבדל בין השניים״, נזכר דארל.

המוסך הפך לחנות של כ־1,100 מטרים, משם לחנות של כ־5,500 מטרים, ולבסוף לקמפוס שלם. ספק מרכזי יעץ לדארל לפתוח עשר חנויות ברחבי המדינה, אבל הוא העדיף להיות ״דג גדול בבריכה קטנה״ ולרכז הכול במקום אחד. היום משתרע הקמפוס על כ־600 דונם! בשיא הגיעו מכירות העסק לכ־185 מיליון דולר בשנה והוא העסיק 1,100 עובדים. בראיון של היכל התהילה האמריקאי של הרהיטים ב־2011 אמר דארל: ״לא ידענו שנהיה חנות הרהיטים הגדולה בעולם. גם היום איננו יודעים אם אנחנו הגדולים כי אנחנו הטובים, או הטובים כי אנחנו הגדולים״.
לא כל מה שקרה שם היה רציני. דארל קנה פעם, בלי ידיעת סטלה, תצוגה שלמה של בובות בגודל אדם, ובובת שוטר הוצבה בחלון הקדמי. ״כולם נשבעו שיש לנו שומר לילה״, סיפר. והמבקרים של היום? באתר ביקורות תיירות מקבלת השידה 3.8 מתוך 5. אחד כתב שהיא ״בסך הכול שלט לחנות רהיטים ענקית״, ומבקרים מספרים שרוב הספות שם עולות בין 4,000 ל־12,000 דולר, כלומר בערך 13 עד 40 אלף שקל. ודארל, כשנשאל איך שומרים על פרופורציות, ענה, בצניעות של מי ששידה בגובה 26 מטרים ניצבת בכניסה לעסק שלו: ״זה בסך הכול עסק הרהיטים״.
תגובות
היו הראשונים להגיב!