דלג לתוכן העמוד

דמיינו שמישהו נותן לכם הכנסה חודשית גדולה בלי שתצטרכו לעבוד בשבילה. נשמע כמו ברכה, נכון? אבל מדינות רבות שקיבלו מתנה כזאת מהאדמה, נפט, יהלומים או פוספט, מצאו את עצמן חנוקות בחובות, בשחיתות ובעוני. נסביר למה זה קורה, מי מרוויח מזה, ואיך שתי מדינות הצליחו לברוח מהמלכודת.

בשנות ה־70 הפך אי זעיר באמצע האוקיינוס השקט, נאורו שמו, כמעט בן לילה למדינה השנייה בעשירותה בעולם, אחרי סעודיה. מקור העושר היה פוספט, סלע שחקלאים מערבבים באדמה כדי שהיבולים יגדלו, והוא נכרה באדמת האי. הממשלה לא גבתה מהתושבים תשלום על רוב השירותים הציבוריים, קנתה בחו״ל נכסי נדל״ן בהיקף עצום, והחזיקה צי מטוסים של חברת התעופה הלאומית, שרובם עמדו בטלים. כשהכסף נגמר, נשארה המדינה חנוקה בחובות, ועד 2007 שבה להיות אחת העניות בעולם. הסיפור נשמע כמו סתם סיפור על בזבוז, אבל כלכלנים מכירים אותו היטב וקוראים לו ״קללת המשאבים״.

לכתבה המלאה – האי העשיר בעולם שנשאר בלי כלום >>

השם נולד ב־1993. כלכלן בשם ריצ׳רד אוטי שם לב לפער מוזר: יפן, קוריאה וסינגפור, שכמעט אין בהן משאבי טבע, צמחו מהר, ואילו אנגולה, ניגריה וסודאן, העשירות בנפט ובמינרלים, צמחו לאט. מאז נבדקה התופעה במאות מחקרים. אחד מהם, של ארגון המדינות המפותחות, בדק 24 מדינות שמוכרות נפט לעולם בשנים 1982־2012. התוצאה: כשהנפט תופס עוד 10% מכלל מה שהמדינה מוכרת לחו״ל, ההכנסה הממוצעת לתושב נמוכה בטווח הארוך ב־7%. זה כמו משכורת של 10,000 ש״ח שמצטמקת ל־9,300. מה בעצם בדיוק קורה שם? התשובה מתחילה בהולנד.

ב־1959 התגלה בחרונינגן שדה גז ענק. דולרים זרמו פנימה, המטבע ההולנדי, הגילדר, התחזק, ואיתו עלו השכר, שכר הדירה והמחירים. התוצרת ההולנדית האחרת נעשתה יקרה מדי לקונים בחו״ל, והעובדים והכסף נהרו לענף הגז, בזמן שענפים אחרים, כמו החקלאות, נפגעו. האבטלה עלתה והתוצר ירד. הכלכלנים קראו לזה ״המחלה ההולנדית״, והיא חזרה גם בבריטניה אחרי גילויי הנפט בים הצפוני. לפי מכון בינלאומי שחוקר ניהול משאבי טבע, ההשפעה מורגשת כבר אחרי שנים ספורות ועלולה להימשך עשרות שנים.

תחשבו על חנות שיש לה פתאום לקוח אחד ענק, שקונה ממנה בסכומים אדירים. כל העובדים עוברים לטפל בו, שאר הלקוחות מוזנחים והולכים, והמחירים בחנות עולים. וכשהלקוח הגדול נעלם, החנות נשארת בלי כלום. כך בדיוק קורה למשק שלם: אנשים ועסקים עוברים לענף אחד מניב, ואין מי שיחזיק את כל השאר.

נפט ויהלומים: שחיתות ורדיפת רנטות

מעבר לכלכלה יש גם פוליטיקה, וכאן מסתתרת הבעיה האמיתית. ממשלה שמתקיימת ממסים של האזרחים חייבת להקשיב להם, כי בלעדיהם אין לה כסף. אבל ממשלה שההכנסות שלה מגיעות מחברות נפט תלויה באזרחים הרבה פחות, והאזרחים מרגישים שהתקציב הוא לא שלהם. חוקר מדעי המדינה מייקל רוס, מחבר ספר על קללת הנפט, קבע שמכל סוגי המשאבים רק אחד קשור באופן עקבי לפחות דמוקרטיה ולמוסדות גרועים יותר, והוא נפט. ומה עושות האליטות, אנשי השלטון והעסקים הקרובים אליהם? במקום להשקיע בעסקים שמייצרים משהו, הן נאבקות על השליטה בכסף הקל שבא מהאדמה. כלכלנים קוראים לזה ״רדיפת רנטות״.

יהלומים גולמיים מנצנצים בשמש על גבי נפת מתכת מעל אדמה אדומה באתר כרייה באפריקה
אוצר שמזין סכסוכים: אבני יהלום גולמיות מנצנצות מתוך האדמה האדומה, תזכורת לאופן שבו עושר טבעי אדיר עלול להפוך למלכודת עוני.

קמרון היא דוגמה מחודדת. בתקופת שלטונו של הנשיא אהידג׳ו הוסתרו הכנסות הנפט מעיני הציבור, וחוסר השקיפות הקל על הסטת הכסף. מי שלא רואה לאן הכסף הולך, לא יכול לדרוש אותו בחזרה. בצ׳אד ניסו לעקוף את הבעיה: פרויקט צינור הנפט בין צ׳אד לקמרון נשען על כללים לניהול ההכנסות, שגיבש הבנק העולמי, ארגון בינלאומי שמלווה כסף למדינות. אבל בהמשך שילמה צ׳אד את חובה לבנק העולמי, חדלה לדבוק בכללים והשתמשה בכספי הנפט, בין היתר, להוצאות צבאיות. ברגע שלא היה מי שמפקח, הכללים נעלמו.

בעולם היהלומים הסיפור חריף עוד יותר. אלה אבנים קטנות, יקרות וקלות להברחה, שנכרות בציוד פשוט באזורים מרוחקים. מי שמחזיק בכמה מהן בכיס מחזיק במאות אלפי דולרים, ואין צורך בנמל או במפעל כדי למכור אותן. לכן במדינות כמו סיירה לאון הפכו היהלומים למקור כסף למורדים שנלחמו בממשלה. גם באנגולה שימשו היהלומים מקור מימון לאחד מארגוני המורדים, שהיה מעורב בסכסוכי המדינה, והעושר העצום של אנגולה לא הפך לחיים טובים יותר עבור רוב אזרחיה.

אז איך מזהים מדינה שנמצאת בסכנה? כשההכנסה העיקרית שלה באה ממשאב אחד, הכסף מגיע ישר לקופת השלטון, ואין לאזרחים דרך לראות לאן הוא הולך. זה הסימן הראשון, והוא נכון גם כשמדברים על עסק או על משפחה: מי שמחזיק בכסף בלי שמישהו מסתכל לו על הידיים, נוטה להתנהג אחרת.

נורווגיה ובוצואנה: איך נחלצים מהקללה

אז האם הכול אבוד? ממש לא. ההשוואה הטובה ביותר היא בין ונצואלה לנורווגיה. ונצואלה מחזיקה בעתודות הנפט הגדולות בעולם, 298 מיליארד חביות, אבל קרנות החיסכון שהקימה הפכו לכלי בידי השלטון. קרן אחת נוצלה לצורכי הממשלה השוטפים, ומקרן FONDEN, הקרן הלאומית לפיתוח שהוקמה ב־2005, דרש הנשיא משאבים ישירות. כבר ב־1976 הזהיר חואן פבלו פרס אלפונסו, שר הנפט של ונצואלה ואחד ממייסדי אופ״ק, ארגון המדינות שמוכרות נפט, כי ״הנפט יביא עלינו חורבן״. והנתונים מדברים בעד עצמם: בשנים 1980־2014 עלתה ההכנסה הלאומית לנפש בנורווגיה בכ־90.7%, ובוונצואלה ירדה בכ־11.4%. כאילו שני שכנים קיבלו שניהם משכורת של 10,000 ש״ח. אצל האחד היא הפכה לכ־19,000, ואצל השני צנחה לכ־8,900.

משאבות נפט וצינור הולכה על רקע שקיעה כתומה במדבר
ברכה טבעית או מלכודת כלכלית? שדות הנפט במדבר מסמלים את העושר העצום שלעיתים גוזר על מדינות שחיתות ועוני מתמשך.

מה עשתה נורווגיה אחרת? היא הייתה דמוקרטיה יציבה עוד לפני שהתחילו לחפש בה נפט בשנות ה־60. ב־1990 הקימה קרן עושר לאומית, שאליה זורמות כל ההכנסות נטו מהנפט. הכלל פשוט: הממשלה מוציאה רק את הרווח שהקרן מניבה, בערך 4% בשנה, ולא נוגעת בקרן עצמה. היום זו קרן של כמעט טריליון דולר, ״השייכת לכל הנורווגים״. והמדינה גובה 78% מרווחי חברות הנפט. ובכל זאת חברות ממשיכות לבוא, כי המערכת שקופה ואפשר לסמוך עליה. במדד השחיתות של 2014 קיבלה נורווגיה 87 נקודות מתוך 100, וכך היא אחת הנקיות בעולם, ובמדד שבודק איכות חיים, אורך חיים והשכלה, היא דורגה ראשונה.

גם בוצואנה, שמוכרת יהלומים, הצליחה. שקיפות הוטמעה באסטרטגיית המינרלים שלה מהיום הראשון, לצד שלטון חוק, השקעה בהשכלה ובבריאות של התושבים וקרנות חיסכון, והכלכלה צמחה בממוצע של 7% בשנה במשך עשרים שנה, כלומר כמעט פי ארבעה. שני כלכלנים, אסמוגלו ורובינסון, כתבו ספר על השאלה למה מדינות נכשלות, ומסקנתם פשוטה: מוסדות טובים, כלומר חוקים ברורים ומי שמפקח על הכסף, הופכים משאב לעושר, ומוסדות גרועים מולידים קללה. גם המכון שחוקר ניהול משאבי טבע מעדיף לדבר על ״אתגרים״ ולא על קללה, כי הדבר תלוי במה עושים עם הכסף.

את המבחן הבא עוברת גיאנה, שהחלה לייצר נפט ב־2020. כבר ב־2018 הבטיח שר המשאבים שלה שכל אזרח יהיה ״מיליונר בדולרים, או שווה זאת, בעוד כמה שנים״. אם מישהו מבטיח לכם עושר קל, שאלו אותו מה יקרה אחרי שהבום יגמר, ומי יפקח על הכסף בינתיים. נאורו כנראה לא שאלה.

מתקן גז טבעי לצד תעלה, שדות ירוקים, פרות וטחנת רוח באופק הולנדי בשקיעה
בחרונינגן שבהולנד, תשתית האנרגיה והשדות החקלאיים חולקים אופק אחד, מה את ההשפעה של 'המחלה ההולנדית' על הכלכלה.

מה דעתך על הכתבה?

תגובות

התגובה תיבדק ותפורסם לאחר אישור מנהלי האתר.

היו הראשונים להגיב!