דלג לתוכן העמוד

בשנת 2013 כתב וילי בראון, ראש עיריית סן פרנסיסקו לשעבר, מאמר בעיתון על מסוף תחבורה חדש בעיר, שחרג בכ־300 מיליון דולר מהתקציב. הוא לא הופתע, והסביר מדוע: ״בעולם הפרויקטים האזרחיים, התקציב הראשון הוא באמת רק מקדמה. אילו ידעו אנשים את העלות האמיתית מההתחלה, שום דבר לא היה מאושר. הרעיון הוא להתחיל. להתחיל לחפור בור גדול כל כך, שאין חלופה להשגת הכסף כדי למלא אותו.״ לא כל יום שומעים כנות כזאת מפי איש מבפנים. במילים פשוטות: מציגים לכם מחיר נמוך, ואחרי שכבר נחפר בור ענק, אין ברירה אלא להמשיך לשלם.

המלכודת הזאת נקראת בשפה המקצועית ״כשל העלות השקועה״. הרעיון פשוט: כסף, זמן ומאמץ שכבר הוצאתם לא יחזרו, לא משנה מה תחליטו היום. לכן ההיגיון אומר שאין להם מקום בהחלטה, ורק מה שצפוי מכאן והלאה צריך להכריע. נניח שקניתם מכונת כביסה משומשת ב־1,000 ש״ח, ותיקנתם אותה שלוש פעמים ב־400 ש״ח בכל פעם. היא מקולקלת שוב. מה שכבר שילמתם, 2,200 ש״ח, אבוד. השאלה היחידה היא אם כדאי לשלם עוד 400 על תיקון רביעי, או לקנות חדשה. בפועל רובנו חושבים אחרת: ״אחרי כל מה ששילמתי, אי אפשר לוותר עכשיו״.

הדוגמה המפורסמת ביותר היא הקונקורד, מטוס הנוסעים המהיר של בריטניה וצרפת, שטס מהר יותר מקול. ממשלות שתי המדינות השקיעו בו 2.8 מיליארד דולר עוד לפני הטיסה המסחרית הראשונה, וגם כשהתברר שהוא מפסיד כסף, המשיכו להזרים אליו כספים עוד 27 שנה. מאז קוראים לתופעה גם ״כשל הקונקורד״.

מדוע אנחנו נתפסים לזה? הסיבה הראשונה היא שאנחנו שונאים להפסיד. שני חוקרים, דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, מצאו שהפסד כואב לנו בערך פי שניים ממה ששמחים ברווח באותו גודל: אובדן של 100 ש״ח מצער כמו שמחה על מציאת 200. וכל עוד לא עצרנו, ההפסד עוד לא ״רשמי״. עצירה הופכת אותו לסופי, והסיפור הופך ל״כישלון״. הסיבה השנייה היא הגאווה. אנשים רוצים להיתפס כעקביים. שינוי כיוון מרגיש כאילו אנחנו צריכים להודות שטעינו. והאירוניה? אותו כוח התמדה שהבורא נתן באדם, זה שמאפשר לו לשאת מטרות ארוכות טווח, הופך לרועץ כשהוא פועל בלי שיקול דעת. כי צריך לדעת מתי לשחרר.

חריגות תקציב: טעות או תכנון מראש?

פרופסור בנט פליוויברג מאוניברסיטת אוקספורד, שמתמחה בפרויקטי ענק, בדק 258 פרויקטי תחבורה, כמו כבישים, רכבות וגשרים, שנבנו ב־20 מדינות. תשעה מכל עשרה חרגו מהתקציב, ופרויקטי רכבת חרגו בממוצע ב־45%. מערך הכבישים והמנהרות בבוסטון, שנקרא ״החפירה הגדולה״, הוערך ב־1985 ב־2.6 מיליארד דולר, ועד סיומו ב־2005 עלה כ־14.6 מיליארד. יותר מפי חמישה, בית האופרה של סידני עלה פי 14 מההערכה. והנתון המטריד באמת? גודל החריגות לא הצטמצם עם השנים. מסתבר שלא לומדים מהטעויות.

מטוס הנוסעים העל-קולי קונקורד חונה בודד על מסלול שדה תעופה ריק בשעת שקיעה
מיליארדי דולרים הושקעו בו ללא תוחלת: מטוס הקונקורד הבודד ממחיש את המלכודת הפסיכולוגית של התמדה בכישלון ידוע מראש.

אילו הטעויות היו אקראיות, חלק מהפרויקטים היו מסתיימים דווקא מתחת לתקציב. אבל הם לא. לכן פליוויברג מסיק שלא מדובר בטעות חישוב אלא בהצגה מכוונת של תמונה יפה מדי: יוזמי פרויקטים מסתירים או משמיטים עלויות כדי שהמחיר ייראה נמוך. השיטה נקראת ״טקטיקת הסלמי״. כמו נקניק שחותכים פרוסה אחר פרוסה, העלויות האמיתיות מתגלות מעט מעט, וכל פרוסה לבדה נראית קטנה. התקווה היא שהפרויקט יהיה מתקדם מכדי לבטלו, ושם יעשה כשל העלות השקועה את שלו. או כפי שניסוח זאת ויליאם איבס, מומחה מאוניברסיטת ברקלי: ״אני לא אומר שהם מבצעים הונאה, אבל נאמר שהם אופטימיים מדי… הם מתחילים את העבודה, ואז הציבור מהסס לבטל פרויקט כי כבר הושקע כל כך הרבה כסף עד כה.״

מרטין וקס, חוקר ממכון מחקר אמריקאי, בדק 35 פרויקטי תחבורה ציבורית. ב־33 מהם הוערכה יתר על המידה כמות הנוסעים, וב־28 הוערכו העלויות בחסר. מתכננים סיפרו לו שנאלצו ״לתקן״ את התחזיות כדי לספק את הממונים עליהם. ומה קורה כשמסיימים? המנהרה שמחברת בין בריטניה לצרפת, מתחת לים, חרגה ב־80% בעלויות הבנייה, ההכנסות שלה היו חצי מהצפוי, וההפסד לכלכלה הבריטית נאמד ב־17.8 מיליארד דולר. בדיעבד נקבע: ״הכלכלה הבריטית הייתה במצב טוב יותר אילו המנהרה מעולם לא נבנתה.״ ומי משלם על כל זה? לא המתכננים. הכסף בא מהמסים של הציבור. שלנו.

מי מעז לעצור, ואיך עושים זאת?

ובכל זאת, מי מעז לעצור? משרד מבקר הממשלה האמריקאי קבע ב־2014 שבמשרד ההגנה כמעט אין מחיר למי שמבזבז כספים, ושתוכניות שנתקלות בבעיות נוטות לקבל בסופו של דבר עוד מימון. לא תמצא פוליטיקאי אחד שנקלע לצרות בגלל חריגות עלות. זה פשוט לא קורה. אבל עצירה אפשרית: מסוק הנשיא האמריקאי, שנקרא VH־71, בוטל ב־2009, אחרי שכבר נבלעו בו 3.2 מיליארד דולר. מישהו החליט להפסיק לשפוך כסף, ועצר את ההפסד.

גשר בטון לא גמור נקטע באמצע נהר שקט, עם ערפל בוקר וגבעות מוארות באור זריחה
גשר שיצא לדרך ונעצר באמצע: בין חזון להגשמה נשאר מרחב שקט, ועליו מביט הבוקר בנהר.

הדפוס הזה לא שמור לממשלות. גרג פיינרמן, רופא עיניים, השקיע לפני כמה שנים יותר מ־250,000 דולר במכשיר חדש לניתוחי לייזר בקליניקה שלו. הוא קיווה לתיקון ראייה טוב יותר ולהחלמה מהירה יותר. זה לא קרה. הוא המשיך להשתמש במכשיר חודשים, ואמר לעצמו שהוא רק צריך להתרגל. ״ההשקעה הפיננסית והרגשית היא שגרמה לי להתמיד יותר ממה שהייתי צריך״, סיפר. וכך גם מהנדס שנשאר שנים במקצוע שלא מתאים לו, כי כבר למד הרבה זמן ושילם על תואר יקר. אותו סיפור קורה גם בקניית רכב שממשיכים לתקן, בחנות שממשיכים לממן, ובהשקעה שממשיכים להוסיף לה כסף כדי ״להציל״ את מה שכבר הלך.

מה עושים? כדי להתמודד עם כשל העלות השקועה, ארגונים יכולים לקבוע מראש תקרת תקציב ולוח זמנים, כך שהגעה אליהם הופכת את העצירה לברירת מחדל ולא לחריג שצריך להצדיק. ליחיד אין מנגנון כזה, ולכן צריך לבנות אותו בעצמכם. הנה מה שאתם באמת צריכים לעשות:

  1. שאלו את עצמכם: ׳האם עדיין הייתי עושה את הבחירה הזו אילו לא עשיתי את ההשקעה ההיא?׳ ללא קשר לכמה השקעתם, התמקדו במה שיהיה הטוב ביותר מכאן והלאה.
  2. קבעו תקרה לפני שמתחילים. לפני שאתם נכנסים להשקעה, לקורס או לעסק, כתבו על דף: ״אם עד התאריך הזה לא קרה כך וכך, או אם הוצאתי יותר מהסכום הזה, אני עוצר״. תשמרו את הדף, ותפעלו לפיו גם כשקשה.
  3. חשבו רק קדימה. כתבו שתי עמודות: כמה עוד אצטרך להשקיע, וכמה אקבל בפועל. מה ששילמתם עד היום לא נכנס לחשבון.
  4. שאלו מישהו שלא מעורב. אדם קרוב ושקול, שלא השקיע שקל, יראה את המצב ברור יותר מכם.

כך תזהו את המלכודת בזמן: אם אתם שומעים את עצמכם אומרים ״אחרי כל מה שהשקעתי…״, זה הסימן לעצור ולבדוק מחדש. כי בור אחרי שהוא כבר נחפר, קשה להפסיק. אבל מה שהושקע כבר לא יחזור, והשאלה היא רק אם תמשיכו לחפור.

מה דעתך על הכתבה?

תגובות

התגובה תיבדק ותפורסם לאחר אישור מנהלי האתר.

היו הראשונים להגיב!