הכביש נגמר בחניון עפר, ליד מנחת מסוקים ומכלאה לפרדות. מכאן והלאה אין גלגלים. מפלי האבסו שבצפון אריזונה, מפלים בצבע טורקיז בלב קניון של סלע אדום, שוכנים בשמורה של שבט האבסופאי. זה לא חלק מהפארק הלאומי גרנד קניון. כדי להגיע אליהם צריך ללכת: כ-13 ק״מ עד הכפר סופאי, ועוד כ-3 ק״מ עד אתר הקמפינג, בירידה של כ-600 מטר בסך הכול. זה לוקח 4-6 שעות לכל כיוון. מי שרוצה לחסוך מהכתפיים את המשא יכול להזמין פרדה שתישא את התיק, בכ-400 דולר, או לשלם 100 דולר על מקום במסוק, אם יש מסוק באותו יום.
ההליכה היא החלק הקל. איפה, אם כך, הקושי האמיתי? חודשים לפני הטיול, כשמנסים להזמין. הכניסה אפשרית רק עם היתר של שלושה לילות וארבעה ימים בדיוק, ואין טיולי יום. את ההיתרים מוכרים באתר הרשמי של השבט החל ב-1 בפברואר, בשמונה בבוקר שעון אריזונה, והקמפינג עולה 455 דולר לאדם. המקומות נגמרים בתוך דקות, ומי שהחמיץ בודק כל יום אם התפנה מקום של מישהו שביטל. הסיכוי לתפוס מאוד נמוך. ומי שמבטל? עד 90 יום לפני הטיול מקבלים בחזרה חצי מהסכום. אחר כך, כלום.
ביום ההגעה עושים צ׳ק אין במלון מערות הגרנד קניון, ליד העיירה מעיינות האפרסק. שם מקבל כל מטייל צמיד יד, שחובה לענוד לאורך כל השהייה, ושם גם מסבירים את כללי הבית: אין אלכוהול, אין רחפנים, אין מדורות, ואסור לצלם את בני השבט, את הבתים ואת בתי הקברות. מי שמפר את הכללים מסתכן בביטול כל ההיתרים שבהזמנה, בלי החזר כספי. השבט רואה במבקר אורח, וכך זה כתוב בתנאים: ״אין לו זכויות מלבד אלו שהשבט מאפשר ומכיר בהן״.
סוד הצבע הטורקיז של המפלים
ומה הופך את המים לכחולים כל כך? התשובה נמצאת באבן. קירות הגרנד קניון בנויים מאבן גיר, סלע רך יחסית שעשוי בעיקר מחומר בשם קלציט. הקלציט הוא חומר רך ומים מפרקים אותו לאט, ואפילו מי גשם מספיקים. הוא מתמוסס בהם כמו סוכר בתה, והמים נושאים אותו הלאה.

גשמים ושלגים נספגים באדמה שמעל הקניון, חודרים לתוך האבן המחוררת כמו ספוג, וזורמים מתחת לאדמה, בחושך, עד שהם פורצים החוצה במעיין האבסו, הגדול ביותר דרומית לנהר הקולורדו. המים יוצאים מלאים באבן מומסת. בדרך אל המפל הם מתערבלים, ובכל מערבולת יוצא מהם גז, והסלע שהיה מומס חוזר ומתגבש. הסלע החדש הזה נקרא טרוורטין, אבן קשה ובהירה, והמים בונים ממנה בעצמם את הבריכות והמדרגות של המפלים, שכבה אחר שכבה.
ואיך נוצרת כמות כזו של סלע דווקא כאן? חוקרת מאוניברסיטת ניו מקסיקו בדקה את הסלע הזה, ומצאה בו סימנים מיוחדים שמגיעים מעומק רב, מהשכבה שמתחת לקרום כדור הארץ. נראה שמים מלמטה עולים, פוגשים את מי הגשם מלמעלה, ואז הסלע נוצר בקלות. פעם חסם הסלע הזה את הנחל כמו סכר, ונוצר אגם. ברבות השנים התמלא האגם בבוץ וחול, ונשארה האדמה השטוחה והפורייה שעליה עומד היום הכפר סופאי. כשחושבים על מים שיוצאים מתוך הסלע ובונים בעצמם בריכות, עולות המילים מתהילים: ״הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם, חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם״.
המסלול עובר ליד חמישה מפלים. קודם נבאחו העליון והתחתון, ואחריהם האבסו עצמו: נפילה של 30 מטר אל בריכה עמוקה, שאפשר לשחות בה ואפילו מאחורי המפל. כ-1.2 ק״מ במורד הנחל מחכה מוני, הגבוה מכולם, 60 מטר. הירידה אליו עוברת במנהרות חצובות בסלע ובשרשראות ברזל, ובתחילתה מונחת ערימת כפפות נגד החלקה. את שמו קיבל מכורה בשם ג׳יימס מוני, שלפי המדריכים נפל אל מותו מראש המפל. עוד כ-6.5 ק״מ הלאה נמצאים מפלי ביבר, עם סולמות, חציות נהר ומגלשה טבעית.
האבסופאי: אנשי המים והנחל הסוער
השם ״האבסופאי״ פירושו ״אנשי המים הכחולים-ירוקים״, ובני השבט חיים באזור לפחות 800 שנה. בחורף עלו אל הרמה שמעל הקניון, ובקיץ ירדו להשקות שדות תירס, שעועית ודלעות בתעלות עפר שחפרו בידיים, בלי משאבות. בכל שנה הנחל הביא איתו בוץ חדש, והאדמה התחדשה מעצמה. ב-1776 פגש אותם נזיר ספרדי בשם פרנסיסקו גרסס, האירופי הראשון שיש תיעוד על מפגשו איתם, ודיווח על כ-320 איש.

ב-1882 הכריז נשיא ארצות הברית, צ׳סטר ארתור, שאדמות הרמה הן קרקע ציבורית, ולשבט נשארו בקניון כ-2,100 דונם בלבד. לפי דיווחים, שנים רבות לא ידעו בני האבסופאי על ההכרזה. המחיר היה כבד: רעב, מחלות ומחסור בציד. עד 1906 נותרו רק 166 בני שבט, בערך מחצית מהאנשים שגרסס פגש.
ב-1968 קיבל השבט פיצוי של 55 סנט על כל אקר שנלקח ממנו (אקר זה 4 דונם), אבל הקרקע לא הוחזרה. רק ב-4 בינואר 1975 חתם הנשיא ג׳רלד פורד, ברגע האחרון האפשרי, אחרי שהצעת החוק כמעט נתקעה בקונגרס, על חוק שהחזיר לשבט כ-750 קמ״ר, הממשלה מחזיקה בקרקע בנאמנות, כלומר שומרת אותה עבור השבט. היום התיירות היא מקור ההכנסה העיקרי של הקהילה, עם 30,000 עד 40,000 מבקרים בשנה.
אבל המים, שהם מקור החיים כאן, יודעים גם לאיים. ומה קורה כשהנחל מתעורר? שיטפונות פתע הם דבר שכיח בו. ב-1 בינואר 1910 שיטפון הרס את סופאי, ואיש לא נהרג, כי כמעט כל התושבים היו אז מחוץ לכפר. באוגוסט 2008 שיטפון שינה את מסלול הנחל: מפל נבאחו הישן נעקף, שני מפלים חדשים נולדו, ומפל האבסו איבד את שני סילוני המים התאומים שהיו סימן ההיכר שלו. האזור נסגר עד יוני 2009. מטיילים שהגיעו אחר כך סיפרו על בריכה שחוזקה בשקי חול, ועל מפל שעדיין מרהיב.
האזהרה האחרונה הגיעה ב-22 באוגוסט 2024. גשם עז ירד בצהרי היום על הרמה שמעל הקניון, ובמכשיר למדידת גובה המים בנחל קטרקט עלתה ״חומת מים״ בגובה כשני מטרים, תוך דקות. מטיילים שהיו בדרך למפלי ביבר נתקעו, וחלקם לנו במערות. אישה אחת נהרגה, מסוק של המשמר הלאומי פינה 104 מטיילים, והמפלים נסגרו עד אוקטובר.
מי שיגיע אל הבריכות הכחולות שבקצה הדרך, אחרי חודשי המתנה וימים של הליכה, יבין שקיבל מתנה. מים שיוצאים בחושך, מתחת לאדמה, ובונים בריכות מאבן, הם נס קטן שמתרחש שם בכל יום, וכל מי שרואה אותו אומר בלבו ״מה רבו מעשיך ה׳״.


תגובות
היו הראשונים להגיב!