הכפר שהגפנים בלעו: הסיפור של הוטוואן, כפר הרפאים הירוק של סין
בכניסה לנקודת התצפית יושבת אישה מבוגרת על שרפרף פלסטיק, וליד רגליה קרטון עם בקבוקי מים. היא מוכרת אותם בחמישה יואן לבקבוק. מאחוריה עוברים תיירים משנגחאי, ששילמו 50 יואן לכרטיס כניסה, ומצלמים בית עם מרפסת קורסת וגפנים שנשפכות מכל חלון כמו וילונות. הבית הזה, השלישי במורד המדרון, היה ביתה. היא כבר לא נכנסת אליו. פעם הציצה מהפתח, אך לא חצתה את הסף: ״אין למה לחזור, ויש יותר מדי ממה ליפול״.
הבית הזה נמצא בהוטוואן, כפר דייגים נטוש על האי שנגשאן שבסין, כ-64 ק״מ מזרחית לשנגחאי. מעבר לאי יש רק אוקיינוס, עד יפן. הכפר נבנה על מדרון צפוני תלול, ולכן הרחובות בו הם מדרגות אבן. משפחות מהיבשת בנו כאן בתי לבנים ובטון בני כמה קומות, עם חצרות, חזיתות מצופות אריחים ומרפסות הפונות אל הנמל. בשיאו חיו בכפר כ-2,000 תושבים, כמו שכונה גדולה ושוקקת, והוא כונה ״טייוואן הקטנה״ בשל שגשוגו.
מה גרם לאנשים לעזוב מקום כזה? הכול התחיל בנמל. מפרץ רדוד בצורת סהר התאים לסירות עץ קטנות, אבל בשנות ה-90 עברו הדייגים לספינות דיג גדולות מפלדה, שצריכות נמל עמוק יותר, הדייגים עברו לנמלים אחרים, והכפר התרוקן אחריהם. בית הספר היה הראשון להיסגר, כי לא נמצאו מורים. משפחות עם ילדים עזבו, וגם החנויות נסגרו. כל מצרך, ממים ועד גז לבישול, נישא ביד במעלה המדרגות. עד 2002 עזב גם התושב האחרון. רבים השאירו מאחוריהם דלתות לא נעולות, כלי מטבח ותמונות על הקירות, כמו מי שיצא לרגע ולא חזר.
הגפן שכבשה שבילים, גגות ורהיטים
את המקום שנשאר פנוי בכפר הנטוש תפסה גפן מטפסת ממזרח אסיה, שמכונה גם קיסוס בוסטון. בקצות הענפים הדקים שלה יש כריות קטנות ודביקות, כמו כפות הרגליים של שממית, והן נאחזות בלבנים, בבטון, בזכוכית ואפילו במתכת חלודה. באי יורדים יותר מ-1,200 מ״מ גשם בשנה, וערפל מהים מכסה כל משטח בלחות ובמלח, כמו ממטרה שלא מפסיקה לעבוד. בתנאים כאלה הצמח יכול לגדול כמטר בשנה. תוך עשר שנים מהעזיבה הוא כיסה כמעט את כל הכפר. העלים מונחים זה על זה כמו רעפים על גג, חוסמים את האור וכולאים לחות.
מה נעלם ראשון? השבילים. אבני המדרגות נעשו חלקלקות מאזוב וטחב, ודרכי העפר התכסו בצמחייה עד שאי אפשר היה לנחש לאן הן מובילות, כאילו מישהו פשוט מחק אותן. את זה גילה בדרך הקשה ג׳ו נאפיס, צלם ואיש וידאו מבוסס שנגחאי, שביקר בכפר ב-2017 כדי לצלם סרטון לכתב העת האמריקני נשיונל ג׳יאוגרפיק. הוא שלח מראש רחפן לסקור את המקום. ״השבילים לא היו מתוחזקים והיו מכוסים צמחייה״, סיפר. ״חלק מהמבנים היו בלויים וקרועים, ואילו אחרים נראו כאילו הם עוברים שיפוץ. הכול היה מוזר מאוד״. גגות התמוטטו, רצפות קרסו, ומדרגות מובילות לחדרים שאינם קיימים. קירות שהמלח והגשם שחקו מהם את הטיט עומדים רק בזכות רשת השורשים, שאוחזת בהם כמו רשת חבלים סביב מטען.
גם נמל הדיג, שבגללו התרוקן הכפר, לא נעלם. שרידיו עדיין מזכירים את העבר המסחרי של המקום, כמו חותמת ישנה שנשארה על מסמך.
בפנים הזמן עצר מלכת, מי שמציץ דרך הפתחים רואה רהיטי עץ עטופים בירוק, קירות מפוספסים בנזקי מים ורצפות מכוסות עלים נושרים. בבית של מוכרת המים עדיין עומדים שולחן עץ, ארון והכול מכוסה בשכבה ירוקה כמו בשמיכה עבה. הרהיטים עומדים בדיוק כפי שהונחו לפני שנים רבות. מה שנותן תחושה שהמקום הזה אכן היה שייך לטבע מלכתחילה, וכשהפולשים סוף סוף עזבו, הטבע סוף סוף חזר.
מכפר נשכח ליעד תיירותי מבוקש
במשך כ-13 שנה כמעט איש לא ידע על הכפר הנטוש, מלבד קומץ צלמים ונוסעים. ואז, ב-2015, הופצה ברשת החברתית הסינית הגדולה, ווייבו, סדרת תצלומים של הכפר. תוך שבועות כבר דיווחו עליו רשת החדשות CNN, נשיונל ג׳יאוגרפיק והעיתון הבריטי ״דיילי מייל״. הכפר כונה ״הכפר הנטוש היפה בעולם״. פקיד מקומי בשם צ׳ן בו ניסה לבלום את הגל: ״הוטוואן של שנגשאן לא צויד בתנאים להיפתח לתיירים. אנו קוראים למבקרים לשמור על שלוותו לעת עתה״. התיירים הגיעו בכל זאת. חלקם טיפסו על מדרגות רעועות ועמדו על גגות שרק שורשי גפן החזיקו.
ב-2017, לאחר שנתיים של בניית תשתיות, נפתח האתר רשמית לתיירים. כיום יש בו שביל עם גשרוני עץ ומעקות, ושלטי איסור כניסה בכל פתח. הכניסה לשביל ההליכה עולה כ-8 דולר, ונקודת תצפית נפרדת עולה כ-20 יואן. ב-2021 הגיעו כ-90,000 מבקרים, בערך 250 איש בכל יום, וההכנסות של האי מהם הגיעו ל-3.3 מיליון יואן. בכפר עצמו מתגוררים פחות מתריסר אנשים. כמה מהם חזרו לא כדי לגור, אלא כדי למכור מים וחטיפים לאורך השביל. הנסיעה די מורכבת: אוטובוס משנגחאי, מעבורת לאי גוקי המחובר לשנגשאן בגשר, ומשם מונית. המעבורות לא עובדות בעונת הטייפונים, ישנם סופות עזות מעל הים, ולינה אפשר למצוא רק בגוקי.
קשה להתעלם מהאירוניה: הכפר התרוקן כי היה קשה להגיע אליו ולהתפרנס בו, ועכשיו כולם מגיעים אליו. מי היה מאמין שהגפן שצמחה בבתים הריקים תהפוך לאטרקציה שמפרנסת את מי שנשאר? בקיץ, כשהירוק בשיאו, אפשר לעמוד על השביל התחתון ולראות את הכפר עולה במדרון כמו גל ירוק שקפא באמצע התנועה. הגפנים אינן מתעניינות בכל זה. ״הגפנים לא אכפת להן״, כתב מבקר אחד. ״הן יודעות רק לצמוח״.
מי שעומד שם ורואה בתים שבנו אנשים, וגפן שחוזרת ומכסה אותם עלה אחר עלה, נזכר בדברי שלמה המלך: ״דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת״. אנשים באים והולכים, ואילו הארץ ממשיכה להצמיח. ״מה רבו מעשיך ה׳, כולם בחכמה עשית״. כמה כוח טמון בצמח דק אחד, שכל מה שהוא צריך כדי לכסות כפר שלם הוא גשם, ערפל וזמן?
תגובות
היו הראשונים להגיב!