אקליפטוס הקשת: העץ שהקליפה שלו נראית כמו ציור
הצלם הקנדי כריסטופר מרטין שמע על עץ שנראה כאילו צייר אותו אמן. בטיול בהוואי החליט לצלם אחד כזה. חיפוש ברשת הוביל אותו לגן עצים באי קאואי, ושם הגיע לחורשה.
מה ראה שם? גזע גבוה ודק, שקליפתו החלקה והכתומה מתקלפת ברצועות, ובכל רצועה שנושרת נחשפת שכבה חדשה. הקליפה הצעירה ירוקה-צהבהבה ובוהקת. אחר כך היא מתכהה לירוק, ועם הזמן עוברת לכחול ולסגול, ובהמשך לוורוד, לכתום ולאדום חלוד. בסוף המחזור היא חומה לגמרי, והכול מתחיל מחדש. כל אזור בגזע משיר את הקליפה בזמן אחר, ולכן בכל רגע רואים על העץ פסיפס של כל השלבים יחד. המקורות חלוקים מעט לגבי הסדר המדויק, ולכן עדיף לדבר על כיוון כללי ולא על לוח זמנים קבוע.
השם המדעי של העץ כבר מספר את הסיפור: בלטינית פירושו "אקליפטוס מקולף". את התיאור הרשמי הראשון פרסם ב-1850 הבוטנאי קרל לודוויג בלומה, על סמך חומר שנאסף ביערות הרים באי סולאווסי. אחד משמותיו הקודמים של העץ פירושו "רב-צבעים".
אבל הקליפה היא לא הדבר היחיד שמרשים בו, כי הוא גם ענק. גובהו 60 עד 78 מטרים, כמו בניין בן יותר מעשרים קומות, וקוטר הגזע מגיע עד 2.4 מטרים. הוא נשען על שורשים רחבים שבולטים מהאדמה, ממש כמו תמוכות לגזע, בגובה של עד ארבעה מטרים. והוא גדל יותר מ-90 ס״מ בשנה.
איך נוצרים צבעי קליפת האקליפטוס?
איך נוצרת הקשת הזאת? מסתבר שאף אחד לא חקר את זה באמת לעומק. דייוויד לי, פרופסור לבוטניקה בדימוס מאוניברסיטה בפלורידה, שכתב ספר על צבעים בצמחים, סיפר בתוכנית מדע אמריקאית שנעשה מעט מאוד מחקר על השינוי הדרמטי בצבעי הקליפה. הוא לקח דגימה מעץ שגדל ברחוב ליד ביתו בדרום פלורידה והציע את ההשערה הטובה ביותר שלו. חשוב לדעת: זו השערה בלבד ולא תשובה סופית.
ההשערה פשוטה יחסית. בתוך הגזע יש תאים שמתחלקים כל הזמן ומייצרים קליפות דקות, זו מעל זו, ועובי כל אחת מהן הוא עשרות תאים. מעל כל קליפה פרושה שכבת כיסוי שקופה, בעובי תא אחד בלבד, ומתחתיה רקמה עמוסה בכלורופיל. כלורופיל הוא החומר הירוק שקולט את אור השמש ומאפשר לצמח לייצר לעצמו מזון. לכן הקליפה הטרייה נראית ירוקה ובוהקת.
עם הזמן התאים השקופים מתמלאים בטאנינים, חומרים טבעיים בגוון חום-אדמדם, והכלורופיל שמתחתם הולך ומתדלדל. השילוב ביניהם הוא שמשנה את הצבע, כמו צבע שנמרח שכבה אחר שכבה על קיר ומשנה את הגוון בכל פעם.
לי תיאר את התמונה במילים פשוטות: כשמסתכלים על הגזע, רואים הרבה שכבות דקות של קליפה, כשהישנות מתקלפות וחושפות את הצעירות. יש טאנינים צהובים, חומים ואדומים, וכמויות וסוגים שונים שלהם יוצרים את מגוון הגוונים. לפי מקור נוסף, הם גם מגינים על הגזע מחיידקים ופטריות. כלומר, אותה קליפה היא גם שריון וגם יצירת אמנות, ומי שמתבונן בה יכול לומר בלב שלם "מה רבו מעשיך ה׳". דייוויד לורנס, מנהל המדע בגן בוטני בקלאהאו שבהוואי, מספר שהקילוף הבלתי פוסק גם מרתיע צמחים אחרים מלגדול על העץ.
מיערות הגשם לעולם: עץ בסכנה
רוב מיני האקליפטוס מקורם באוסטרליה, יבשת יבשה יחסית. אקליפטוס הקשת שונה: הוא גדל ביערות הגשם הלחים של הפיליפינים, אינדונזיה ופפואה גינאה החדשה, מגובה פני הים ועד 1,800 מטרים. לפי המכלול, הוא האקליפטוס היחיד שחי בדרך כלל ביערות גשם, והיחיד שמגיע לחצי הכדור הצפוני. כמו שמצפים מעץ של יערות גשם, הוא אוהב אקלים לח. באי מינדנאו שבפיליפינים קוראים לו בגראס, ולפי ארגון סביבתי בשם "כדור ארץ אחד", משתמשים בעליו ברפואה המסורתית לטיפול בפצעים, ובתה מהם לאסתמה ולשיעול.
מחוץ למולדתו עשה העץ קריירה. הוא נטוע כעץ נוי בהוואי, בדרום קליפורניה, בפלורידה ובטקסס. פרחיו הלבנים והקטנים עמוסים בצוף, ולכן הוא מקור טוב לדבש. בפיליפינים הוא העץ הדומיננטי במטעים שמספקים עיסת עץ לייצור נייר לבן. מצד שני, העץ רגיש לקור. המקורות מציינים שאינו עמיד בפני כפור, ולכן אינו מתאים לאזורים שבהם יש כפור.
ובטבע? שם המצב פחות ססגוני. בשנת 2019 סיווג האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע את העץ כ"פגיע", כלומר כזה שאם לא ישמרו עליו, הוא עלול להיעלם. האוכלוסיות שלו מפוזרות ומנותקות זו מזו, ולפי ההערכה כמות העצים ירדה בכ-30% ב-210 השנים האחרונות. כריתת עצים, התרחבות של שטחי חקלאות ושינויי אקלים מוזכרים כאיומים העיקריים. גם במקומות שאליהם הובא העץ יש לכך מחיר: לפי הארגון הסביבתי, במקומות מסוימים הוא מתחרה בצמחים המקומיים ומשנה את החיים באזור.
אז בפעם הבאה שתראו עץ רגיל עם קליפה חומה, זכרו שבקצה השני של העולם, ביער גשם רחוק, גודל עץ שמחליף צבעים כל שנה.
תגובות
היו הראשונים להגיב!