דג המפלים ההוואי: הגובי הקטן שמטפס על צוקים נגד הזרם
מייגן מיינר מארי, עיתונאית מדע וטיולים עצמאית, ירדה בשביל תלול ובוצי אל ערוץ קטן ליד חנות כלבו ישנה, בחוף האמאקואה שבאי הגדול של הוואי. מעליה חלפו משאיות על הגשר, סביבה זמזמו יתושים והלחות הייתה כבדה. היא באה בשביל דג אחד: ה'אוֹאוֹפּוּ, כך קוראים בהוואי לדגי הגובי, קבוצה של דגים קטנים. מומחה אמר לה שקל לזהות אותו עם משקפי שמש מקוטבים, כאלה שמבטלים את הנצנוץ של המים. היא נעמדה, הביטה וחיכתה. המים היו חומים וצלולים. אף דג לא זז.
למה? את התשובה היא הבינה רק אחר כך. הנחל שמאחורי החנות נשפך מצוק ישירות אל הים, בצורת מפל, וזה לא מתאים לאורח החיים של דג המפלים. דגיגים זעירים שבקעו בנחל נסחפים בשיטפונות העונתיים אל האוקיינוס, ושם הם ניזונים כמה חודשים מפלנקטון, יצורים זעירים שצפים במים. כשהם מבשילים הם חוזרים אל פי נחל, ולאו דווקא לזה שבו נולדו. נחל שמתנתק מהים בקפיצה אחת לא משאיר להם דרך חזרה.
באיי הוואי חיים חמישה דגי מים מתוקים ילידיים בלבד: ארבעה גובי ודג אחד מקרוב משפחתם, שנקרא "גובי שינה". ארבעה מהם אנדמיים, כלומר אינם חיים בשום מקום אחר בעולם, ושלושה מהם מטפסים על מפלים. ובאמאקואה, ההר הגבוה מאונה קאה קולט את העננים שהגיעו אחרי אלפי קילומטרים של אוקיינוס פתוח. יותר משני מטרים של גשם יורדים שם בכל שנה, והנחלים קצרים, תלולים ונוטים להצפה.
שתי כוסות יניקה ופה משתנה
הציוד הבסיסי מובנה בכל דגי הגובי: שני הסנפירים התחתונים, שנקראים סנפירי האגן, מחוברים זה לזה ויוצרים כוס יניקה על הבטן, כמו מתלה שנדבק לאריח במקלחת. לדברי ד"ר ריצ'רד בלוב מאוניברסיטת קלמסון בדרום קרוליינה, חוקר שבודק איך הגוף פועל כמו מכונה, כוס כזו יש לכל הגוביים, גם לאלה שאינם מטפסים. הגובי ההוואי שנקרא נופילי מוסיף עליה כוס שנייה, בפה: שפת הלסת העליונה שלו יוצרת אחיזה נוספת. כך הוא מטפס כמו אדם שעולה בשני שלבים: מקדם את הפה, נאחז, ואז מקדם את הבטן.
אבל הפה הזה לא מוכן מלכתחילה. צעיר שחוזר מהים אינו יכול לטפס מיד, כי הפה שלו פונה קדימה והוא מתאים לסינון פלנקטון. בתוך פחות מיומיים מתחולל שינוי בגולגולת, והפה עובר אל מתחת לגוף. הדג הופך מ"אוכל כול" לגרדן של אצות מסלעים, ואותו פה משמש אותו גם לטיפוס. מין אחר, שנקרא 'אלמואו, בוחר בשיטה מהירה: פרצי ניעור של הזנב והסנפירים הצדדיים. במהירות של פי 30 מדגי הגובי הרגילים.
ועדיין, לא מתחילים בהסתערות חזיתית. הדגים מזנקים מהמים, נאחזים בדופן המפל ואז מתקדמים בפרצי אנרגיה קצרים, ובשולי המפל הרטובים זרימת המים חלשה יותר. ויש גם בעיה נוספת, כזו שבדרך כלל לא חושבים עליה: דג שנמצא מחוץ למים צריך להתמודד לא רק עם הנשימה, אלא גם עם סילוק פסולת מהגוף. זהו אתגר נוסף במסע הטיפוס שלו.
מסע הטיפוס שרק מעטים שורדים
כדי להבין כמה זה קשה, בלוב עושה חשבון: "עבור אדם, מרחק שווה ביחס לגודל הגוף היה כמו מרתון, כ-42 ק"מ, אלא שכאן מטפסים על קיר צוק אנכי, נגד מים שוצפים." והמחיר כבד. לפי ההערכות, רבים מהדגים אינם שורדים את המסע בטבע, וזאת עוד לפני שמביאים בחשבון את אלה שנעלמו בים. מי שמצליח מוצא מעבר למפל מקום שבו הטורף העיקרי שלו, גובי השינה, אינו יכול להגיע.
מה הקשר בין הפה שמטפס לפה שאוכל? במחקר שפורסם ב-2013 לכדו חוקרים דגי גובי בנחל באי הגדול של הוואי, תוך כדי שחייה עם מסכה ושנורקל, והחזיקו אותם באקווריומים. הם צילמו את תנועות הלסת כשהדגים גרדו מזון ממגלשות זכוכית של מיקרוסקופ, וכשטיפסו על לוחות פלסטיק משופעים, וראו שהתנועות דומות. שרירי הלסת זהים. עדיין לא ברור מה בא קודם, האכילה או הטיפוס.
ומה אפשר ללמוד מזה? אמנדה פלצ'ק, דוקטורנטית במעבדה של בלוב, מדברת על חיקוי פתרונות מהטבע בטכנולוגיה. היכולת של הגובי להיצמד לשטחים רטובים ומכוסי אצות מעניינת במיוחד. דבקים שיחזיקו על עור אדם, על תחתית סירה או על לבנים מחוספסות היו מועילים מאוד.
אבל הדגים עצמם בסכנה: שאיבת מים מהנחלים, הטיית מים לחקלאות ודגים זרים שהוכנסו לנחלים פוגעים בהם. ועדיין חסר מידע מלא על כמה דגים יש ובאילו נחלים הם חיים. דג קטן, שהפה שלו מתחלף בדיוק ברגע הנכון והבטן שלו נדבקת לסלע רטוב, מזכיר כמה רבו מעשיך ה'. הוא יודע לעלות על מפל, השאלה היא האם אנחנו נדע לשמור על הנחלים שלו.
תגובות
היו הראשונים להגיב!