מוזיאון בלנזרוטה: עשרות פסלים צועדים אל חומה בלב הים
בהתחלה לא היה שם כלום. קרקעית ריקה, רצועת קרקע עקרה שאין בה חיים. כך תיאר את המקום הפסל הבריטי ג'ייסון דקארס טיילור. הוא סיפר שכשחזר לשם אחרי שהטביעו את הפסלים, פגש להקת סרדינים שסבבה סביב אחד מהם. לדבריו הלהקה נראתה כמו כדור אור ענק שמסתחרר בין היצירות. אולי גם אתם מכירים את ההרגשה שמקום שנראה מת מתעורר פתאום לחיים. וזה רק תחילת הסיפור.
המקום נקרא לאס קולוראדאס, מפרץ בחוף הדרומי של לנזרוטה, אי געשי באוקיינוס האטלנטי, מול חופי אפריקה. בעומק של 14 מטרים, שוכן מוזיאון האטלנטי, המוזיאון התת-ימי הראשון באירופה. הוא משתרע על שטח של 50 מטר על 50, כשני דונם וחצי של קרקעית, בתוך שמורת טבע מוכרת של אונסק"ו. המרכז לאמנות, תרבות ותיירות של ממשלת לנזרוטה הזמין את טיילור, והתכנון והבנייה נמשכו יותר משלוש שנים. החנוכה הרשמית נערכה בינואר 2017.
ומאיפה הגיע הרעיון? מתברר שלא מלנזרוטה. בשנת 2005 עבד טיילור כמדריך צלילה בקריביים, ויחד עם מומחה לחיי הים ומרכז צלילה מקומי הטביע מול חופי גרנדה את יצירתו הראשונה, "הכתב האבוד". האזור נפגע קשות מסופה עזה, ועם הזמן החלו אלמוגים, קיפודי ים וספוגים להתיישב על הפסל. מהיצירה הראשונה צמח בהדרגה פארק פסלים תת-ימי שלם. אחר כך הוזמן טיילור לקנקון שבמקסיקו, כדי להקל מהעומס של יותר מ-350,000 מבקרים בשנה על השוניות הטבעיות. הפרויקט שם נכנס לרשימת 25 פלאי העולם של נשיונל ג'אוגרפיק, ולנזרוטה היא המוזיאון הרביעי שלו.
חציית הרוביקון: הפסלים שמדברים על האנושות
היצירה המפורסמת ביותר במוזיאון היא "חציית הרוביקון". 35 דמויות צועדות לעבר חומה תת-ימית, ראשיהן מושפלים או מוסבים אל הטלפונים שבידיהן, כמעט כמו מהופנטים. הרוביקון הוא הנהר שיוליוס קיסר חצה בדרכו לרומא, ומאז "לחצות את הרוביקון" פירושו להגיע לנקודה שאין ממנה חזרה. הדמויות בכלל לא מבחינות שהיא קרובה כל כך. החומה, באורך 30 מטרים ובגובה 4 מטרים, בולטת על קרקעית הים, ובמרכזה פתח דלת מלבני אחד. אפשר לעקוף אותה מכל כיוון, ולכן היא נקראת "אנדרטה לאבסורד". ובאמת, למי דרוש מחסום באמצע מרחב מים פתוח?
המסר, לפי האתר של טיילור, הוא שמושגים כמו בעלות וגבולות אינם תופסים בטבע. אי אפשר לחלק אוקיינוסים, אוויר ומזג אוויר כמו שמחלקים שדות. "אנו שוכחים שאנו חלק בלתי נפרד ממערכת חיה". לצד החומה פרוסה היצירה האחרונה שהותקנה, "המערבולת האנושית": יותר מ-200 דמויות בגודל טבעי, המסודרות במעגל ענק כמו הזרמים העגולים של האוקיינוס. הפסל בא להזכיר כמה אנחנו קטנים מול הים, שמספק את האוויר שאנו נושמים, משפיע על מזג האוויר ומזין מיליונים. בסביבה אפשר למצוא גם צלמים שמעוררים שאלות על פלישה לפרטיות, וגברים בחליפות שמשחקים במגרש משחקים לילדים.
היצירה הכואבת ביותר היא "הרפסודה של למפדוזה". שלוש-עשרה דמויות של פליטים נישאות על רפסודה לעבר עתיד לא ידוע. טיילור שאב השראה מציורו של תיאודור ז'ריקו, "הרפסודה של המדוזה", ובו ניצולי ספינה טרופה רואים את ספינת ההצלה באופק, ונותרים לגורלם. דמות החרטום, זו שבחזית הרפסודה, היא דמותו של אדם אמיתי: עבדל קאדר מאל-עיון, העיר הגדולה ביותר בסהרה המערבית. כשהיה בן 13 בלבד חצה בסירה את הים עד לנזרוטה, במסע שסיכן את חייו.
שונית מלאכותית וטיפים לביקור במוזיאון
הפסלים עשויים בטון מיוחד שאינו חומצי ואינו בסיסי, ולכן אינו מזיק לחיים בים. פני השטח מחוספסים, ואלמוגים וספוגים יכולים להיאחז בהם. כל פסל משמש שונית מלאכותית, ועם השנים מתפתחים סביבו חיים חדשים. כמה זמן יחזיקו יצירות כאלה? ההתקנה אמורה להחזיק מאות שנים, אבל היא תערוכה משתנה כל הזמן, כי הים מעצב מחדש את פני הפסלים. בין המבקרים הקבועים נמנים כריש מלאך שהוא מין נדיר, להקות ברקודות וסרדינים, תמנונים, ולעיתים גם קרן פרפר. המקום כולו מתואר כמעין גן בוטני תת-ימי.
גם בפרויקט בקנקון שבמקסיקו נטלו חלק דייגים מקומיים, ששימשו מודלים לפסלים. הפסלים הוטבעו בים כדי שיתחילו שם חיים חדשים, והים והחיים בו הופכים לחלק מהיצירה. וכאן זה נהיה מעניין: זו יצירה שאף פעם לא נגמרת. עם הזמן נוספים עליה עוד אלמוגים ועוד דגים, והיא נראית אחרת מכפי שהייתה. מי מאיתנו לא היה רוצה לראות פסל שחיים חדשים צומחים עליו?
למוזיאון מגיעים רק בסירה מנמל פלאיה בלנקה, בצלילה או בשנורקל, ותמיד בהדרכה. הצלילה מתבצעת בעומק של כ-12 עד 14 מטרים, ולכן נדרשת הסמכת צלילה שמתאימה לעומק זה. מי שמעולם לא צלל חייב לעבור קודם קורס היכרות קצר במים רדודים, כי באתר עצמו אין מים רדודים לתרגול. אחרי צלילה צריך להמתין לפחות 24 שעות לפני טיסה. אסור לגעת בפסלים, חוץ ממראה של היצירה "השער", שהצוללים מוזמנים לנקות.
תגובות
היו הראשונים להגיב!