החולצה המכוערת שמסתירה אתכם ממצלמות חכמות ברחוב
תארו לעצמכם, אדם הולך ברחוב עם חולצה צבעונית ומוזרה, כזו שכנראה לא הייתם בוחרים אפילו לפיג׳מה, מסביב יש מצלמות אבטחה, כמו כמעט בכל רחוב בערים הגדולות בעולם. אבל המצלמה הזו, שמחוברת למחשב חכם שאמור לזהות אנשים, פשוט "לא רואה" אותו: היא לא מזהה שיש שם בן אדם, לא מזהה פנים, ולא שולחת שום התראה.
זה בדיוק מה שקורה כשלובשים פריט מתוך הסדרה "Digital Camouflage", ותרגום לעברית: "הסוואה דיגיטלית", שיצר המעצב הגרמני סימון וקרט. במבט ראשון זה נראה כמו הדפס צבעוני ומוזר, שספק אם היה עובר איזשהו מבחן טעם. אבל מתחת לצבעים הבולטים מסתתר חישוב מדויק, שנועד לבלבל את המחשב שמנסה לזהות מה רואה המצלמה.
בעידן בו מצלמות מעקב שמחוברות למחשבים חכמים נמצאות היום כמעט בכל רחוב בערים הגדולות בעולם, ומשמשות לזיהוי אנשים ומעקב אחריהם, מול זה, יש שמנסים להחזיר לציבור קצת שליטה על הפרטיות שלו. וקרט הוא לא הראשון שמנסה כזה דבר, אבל החולצה שלו מהווה צעד קדימה של ממש לעומת מה שהיה קודם. איך בדיוק? בואו נחזור כמה שנים אחורה, לרעיון שהתחיל עוד לפני שהמצלמות ברחוב היו כל כך חכמות.
מהסוואת פנים לחולצה מושלמת נגד מעקב
הרעיון שדוגמה מסוימת יכולה לבלבל מחשב, בזמן שלעין של בן אדם היא נראית ברורה לגמרי, הוא לא רעיון חדש. בשנת 2010 היה בחור בשם אדם הארווי, שלמד אז תואר שני באוניברסיטה בארה"ב, והוא פיתח שיטה שמשמעותה בערך "בלבול לראייה ממוחשבת". השם לקוח משיטת הסוואה ישנה מתקופת מלחמת העולם הראשונה, שבה צבעו על ספינות מלחמה דוגמאות גיאומטריות כדי שקשה יהיה לדעת לאיזה כיוון הן פונות ומה הגודל שלהן. הארווי לקח את אותו רעיון והתאים אותו לפנים של אדם: איפור ותסרוקת לא סימטריים, שגרמו למחשב של אז לא להצליח לזהות שיש שם פנים. הוא עצמו סיפר שהיה רוצה שיטה שבה אדם נראה בבירור לעיניים של בני אדם אחרים, אבל פחות ברור למצלמות מעקב.
אבל השיטה הישנה לזיהוי פנים שהארווי ניסה לבלבל, התיישנה מהר. כל מערכות זיהוי הפנים המודרניות עברו לשיטה אחרת: סוג של תוכנת מחשב שלומדת לזהות תמונות על ידי בדיקה שלהן שכבה אחרי שכבה, קצת בדומה לאיך שהעין והמוח שלנו מזהים דברים בהדרגה. ההבדל הזה חשוב, כי הוא בדיוק מה שוקרט היה צריך לפתור. שיטות הסוואה ישנות שניסו להתמודד עם המחשבים החדשים הסתמכו על "טלאי" מודפס, אזור קטן ומוגדר על הבגד שאמור לבלבל את המחשב. הבעיה: כשהבד מתקפל, או כשהמצלמה מצלמת מזווית לא צפויה, הטלאי מפסיק "לעבוד" והמחשב מזהה את האדם כרגיל.
איך אפשר להסוות בגד שלם ולא רק טלאי קטן עליו? כאן נכנס הפתרון של וקרט. במקום טלאי בודד, הוא כיסה את כל הבגד בדוגמה רציפה, כזו שממשיכה לחזור על עצמה בלי הפסקה, כמו טפט שאפשר לגלגל אותו לכל כיוון בלי שרואים תפר. הדוגמה נבנתה בעזרת תוכנת מחשב חכמה שיודעת "לנסות ולטעות" עד שהיא מוצאת דוגמה שמסתדרת עם עצמה על פני כל הבד. התוצאה היא סוג של "בלגן" חזותי צפוף, שגורם למחשב לחשוב שהוא רואה דברים שלא קיימים, מכל זווית שהוא מצלם, ולכן, בניגוד לטלאי הבודד, הדוגמה הזו לא "נשברת" כשהבד מתקפל או כשמצלמים מזווית אחרת.
יעילות ההסוואה הדיגיטלית מוטלת בספק
חשוב לדעת: וקרט לא היחיד שמתמודד עם השאלה הזו. ברחבי העולם יש עוד אנשים שמנסים לפתח פתרונות דומים נגד מערכות זיהוי מבוססות בינה מלאכותית, בדרכים שונות, מבדים ועד עיצוב בגדים רגיל שנמכר בחנויות. אבל השאלה המרכזית נשארת: האם זה בכלל עובד? התשובה מסובכת יותר משנראה במבט ראשון. בדיקות שנעשו על הבגדים האלה במציאות, ולא רק בתנאים מבוקרים, מצאו שהם מצליחים לבלבל את המחשב רק בחלק מהמקרים, כלומר באחוז לא קטן מהפעמים, המחשב עדיין מזהה שיש שם בן אדם. זה אומר שהבגדים, למרות כל החישובים שמאחוריהם, לא נותנים הגנה מלאה.
מעבר לשאלה אם זה עובד טכנית, יש מי שמפקפק גם במשמעות הכללית של כל התופעה. יש טענה שהבגדים האלה הם יותר הצהרה אופנתית מאשר פתרון אמיתי לבעיית המעקב, ושצריך לזכור שקבוצות שונות באוכלוסייה חוות את בעיית המעקב אחרת לגמרי, יש אנשים שנחשפים למעקב הרבה יותר מאחרים.
חשוב גם לזכור שהטכנולוגיה הזאת מתפתחת מהר, וחברות שמפעילות מצלמות מעקב יכולות "ללמד" מחדש את המערכות שלהן תוך זמן קצר יחסית, ברגע שהן נתקלות בדוגמאות הסוואה חדשות. זה מרוץ מתמשך בין שני צדדים, שבו לאף אחד אין באמת יתרון קבוע.
תגובות
היו הראשונים להגיב!