הוריקן קתרינה: עשרים שנה לאסון שהטביע עיר שלמה
רוברט גרין זוכר בדיוק כמה זמן נותר לו כדי להציל את המשפחה, חמש דקות בלבד. כך הוא מתאר, גם 20 שנה אחרי, את הרגע שבו המים החלו לעלות בסערה ברובע התשיעי התחתון של ניו אורלינס, אחרי שהסוללות שהגנו על השכונה נבקעו בבת אחת. אחיו בעט חור בגג, המשפחה טיפסה החוצה במהירות, ותוך דקות ספורות הבית כולו נעקר מהיסודות שלו והחל לצוף על פני מים גועשים.
'שמתי את הנכדה שלי על הגג ורצתי להביא את שתי אחיותיה. הסתובבתי והיא נעלמה', מספר גרין, וקולו עוד נשבר כשהוא נזכר. אימו ונכדתו טבעו אז במים שהציפו את הבית שגידל בו את ילדיו. איך בכלל ייתכן שבמדינה העשירה בעולם נשארו אלפי אנשים בלב עיר אמריקאית, בלי מים ובלי מזון, במשך ימים שלמים?
כשהמדינה נכשלה בזמן אמת
שלושה ימים אחרי שהמים כיסו את העיר, דיווח כתב של רשת השידור הציבורית האמריקאית NPR ממרכז הכנסים של ניו אורלינס: 'יש, אני מעריך, כאלפיים איש החיים כמו בעלי חיים בתוך מרכז הכנסים ומסביבו. אין אוכל. אין בכלל מים. אין טיפול רפואי. אין משטרה ואין ביטחון'. כשעימתו את מזכיר משרד הביטחון הפנים דאז, מייקל צ'רטוף, עם המילים האלה, הוא השיב בפשטות: 'לא שמעתי דיווח כזה'. הפער בין מה שקרה בשטח לבין מה שידעו בוושינגטון היה עצום.
מנהל סוכנות החירום הפדרלית מייקל בראון, הפך עד מהרה לסמל של הכישלון כולו. הוא הודה בשידור חי שלא ידע כלל על אלפי הפליטים במרכז הכנסים, וכשנשאל על המחסור בקרח השיב: 'אני לא חושב שזו אחריות הממשל הפדרלי לדאוג לי לקרח כדי לשמור על הבשר הטחון שלי טרי במקרר'. הנשיא ג'ורג' בוש, לעומת זאת, שיבח אותו בפומבי ימים ספורים אחר כך ואמר שהוא 'עושה עבודה מצוינת', משפט שנחקק מאז בזיכרון הציבורי כסמל לניתוק. בראון התפטר כעבור שבועיים בלבד.
בדוחות ביקורת שפורסמו בהמשך על אופן הטיפול באסון תוארו כשלים חמורים בכל הרמות, מחוסר תיאום בין הגורמים ועד קריסה של מערכות התקשורת. גם הצבא לא יצא נקי: התהליך מרגע שביקשו סיוע ועד שהגיע כוח צבאי בפועל היה איטי ומסורבל באופן שעלה בחיי אדם. אדמירל ת'אד אלן, שריכז מאוחר יותר את מאמצי החילוץ, חזר והדגיש כמה קריטית המהירות בשעת חירום כזאת, ולקח כזה, אמר, אסור שיישכח.
ניו אורלינס: עיר שהשתנתה לעד
כמה בני אדם מתו בסך הכול בהוריקן קתרינה? המספרים משתנים ממקור למקור: מ-986 הרוגים בלואיזיאנה לבדה, ועד להערכה כוללת של קרוב ל-1,800 נפשות בכל אזור חוף המפרץ. גם הנזק הכספי עצום וקשה בכלל לתפוס במושגים רגילים, יש שמעריכים אותו במאה מיליארד דולר, ויש שמעריכים כמעט כפול מזה. כך או כך, מדובר בהוריקן היקר ביותר שפקד אי פעם את ארצות הברית.
יותר משנה אחרי הסופה, כ-380 אלף תושבים באזור המטרופולין של ניו אורלינס, כמעט 30% מכלל האוכלוסייה, עדיין לא חזרו לבתיהם. חלקם של התושבים השחורים בעיר צנח מ-36% ל-21% בלבד, שינוי שלא התהפך במלואו עד היום.
גם תוכניות הסיוע שהוקמו כדי לעזור לתושבים לשקם את בתיהם, כמו תוכנית שנקראה 'הדרך הביתה', ספגו ביקורת קשה. הבעיה המרכזית הייתה פשוטה: הכסף שכל משפחה קיבלה חושב לפי מחיר הבית שלה לפני הסופה. אבל אחרי הסופה, כשכולם רצו לשפץ בבת אחת, מחירי העבודה והחומרים באזור זינקו, וכסף שהיה אמור להספיק, כבר לא הספיק בכלל. גם חודשים רבים אחרי שאושרה הבקשה, משפחות רבות עדיין חיכו לכסף בפועל.
היסטוריון בשם אנדי הורוויץ, שכתב ספר שלם על הפרשה, טוען שקתרינה כלל לא הייתה רק אסון טבע נקודתי, אלא תוצאה של שרשרת החלטות בנייה ופיתוח שנמשכה כמעט מאה שנה, עוד משנת 1915, כשבנו שכונות שלמות במקומות נמוכים מתוך אמונה שהסוללות יעמדו בכל מבחן. היום, 20 שנה אחרי, ניו אורלינס מונה רק כשלושה רבעים מהאוכלוסייה שהייתה בה קודם. גוף מחקר כלכלי בוושינגטון בשם ברוקינגס אף מצא שהאזור ממשיך לספוג אסונות טבע מוכרזים בתדירות גבוהה בהרבה מהממוצע בארצות הברית. האם הלקחים אכן נלמדו, כפי שהבטיח פעם הנשיא בוש? השאלה עדיין פתוחה.
תגובות
היו הראשונים להגיב!