למה אנחנו שוכחים 50% ממה שלמדנו תוך שעה
בסוף המאה ה-19 ישב פסיכולוג גרמני בשם הרמן אבינגהאוס במעבדתו וביצע ניסוי מוזר. במשך שנים הוא שינן רשימות של הברות חסרות משמעות , צירופי אותיות אקראיים כמו ויד ו-זופ , ובדק את עצמו שוב ושוב במרווחי זמן שונים. תוך שעה אחת הוא שכח כמחצית ממה שלמד. תוך יום, כ-2/3 מהמידע. ותוך שבוע כ-3/4 מהמידע נעלם.
אבינגהאוס שרטט את הממצאים על גרף, והעקומה שקיבל הפכה לאחד הכלים המפורסמים ביותר בפסיכולוגיה: עקומת השכחה, הוא הוכיח שהמוח שלנו פועל כמסנן אכזרי, מוחק מידע במהירות מבהילה אם לא מקבל אות שהמידע חשוב. זה לא באג במערכת, אלא תכונה שהבורא יתברך נתן לנו: המוח לא יכול לאחסן את כל המידע שאנחנו נחשפים אליו מדי יום, ולכן הוא חייב להיות סלקטיבי.
מחקר שנערך ב-2015 חזר על הניסויים של אבינגהאוס עם כלים מודרניים, והגיע לאותה מסקנה מדויקת. גם בעולם של היום, עם כל עומס המידע המתמיד, המוח עוקב אחר אותו דפוס ללא הפסקה. הירידה החדה ביותר בשימור מתרחשת ב-20 הדקות הראשונות. בשעה הראשונה השכחה כבר משמעותית. ועומס נוסף של מתח יכול להפוך את האחוזים לגבוהים עוד יותר.
אבינגהאוס גילה גם את הפתרון. הוא הבחין שכאשר חזר על החומר במרווחי זמן מסוימים, העקומה השתטחה. כל חזרה "איפסה" את תהליך השכחה והפכה את הזיכרונות לחזקים יותר. רק שבמשך עשרות שנים, המדע לא ממש הבין למה זה קורה.
התשובה הגיעה רק לאחרונה, כשחוקרים החלו לבחון את מה שקורה במוח בזמן אמת. והם גילו משהו מפתיע: השכחה לא עובדת כמו שחשבנו. היא לא פשוט "דעיכה" של זיכרונות עם הזמן. המוח עובר דרך שלבים נפרדים לחלוטין , וכל שלב מתנהג אחרת.
ארבעת השלבים של הזיכרון במוח
מחקרים עדכניים בתחום הזיכרון חושפים שהמוח עובר דרך שלבים נפרדים לאחר שלומדים משהו חדש , וכל שלב פועל לפי כללים משלו.
שלב ראשון: זיכרון העבודה, שנמשך עד 60 שניות. זה המקום שבו אנחנו מחזיקים מידע באופן זמני ופעיל , כמו מספר טלפון שזה עתה שמענו. בשלב הזה המידע שביר במיוחד. המחקרים מראים שככל שחולפות השניות לקראת הדקה, קצב השכחה דווקא גדל. המידע נתון יותר להפרעות ככל שעובר הזמן.
שלב שני: אחרי 60 שניות מגיע שלב קריטי, זיכרון לטווח ארוך מוקדם. וכאן קורה משהו מפתיע לחלוטין. במקום להמשיך לדעוך, הזיכרון דווקא מתחזק בשעות הראשונות. קצב השכחה מואט ככל שהזמן מתקדם. מה שקורה זה שההיפוקמפוס , האזור במוח שאחראי על הזיכרון , עובד קשה כדי לבסס את המידע. תהליכים פעילים מגנים על הזיכרון.
שלב שלישי: בהמשך מגיעים שלבי זיכרון ארוך טווח, שבהם הזיכרונות הופכים פחות תלויים בהיפוקמפוס ויותר תלויים באזורים אחרים במוח. השינה הראשונה לאחר הלמידה משפיעה מאוד על התהליך הזה , והיא קריטית לשימור המידע.
שלב רביעי: הזיכרונות עוברים תהליך של גיבוש מערכתי ארוך טווח, והם הופכים עצמאיים לחלוטין. הזיכרון מתנתק לגמרי מההיפוקמפוס ונשמר ברשתות עצביות קבועות ומבוזרות ברחבי קליפת המוח כולה.
החוקרים מדגישים נקודה חשובה: "בניגוד להנחה המקובלת, הגורל הכללי של זיכרונות הוא להיות יותר ויותר סביר שיישכחו, ולא להיות יותר ויותר עמידים לאובדן". זיכרונות ישנים שנראים חזקים הם בדרך כלל אלה שעברו חזרה תכופה, או שיש מהם רק חלקים שנשמרו , והמוח ממלא את החסר מידע כללי.
המחקר גם גילה תופעה מפתיעה: עבור מידע מורכב , לא רשימות מילים פשוטות אלא תוכן עם קשרים והרחבות , השכחה עובדת בצורה לינארית. כלומר, אותה כמות של מידע נשכחת ליחידת זמן, ולא אותו אחוז. זה אומר ששיעור אובדן הזיכרון דווקא גדל במרווחי זמן ארוכים יותר.
למידה מרווחת: הטכניקה שמנצחת את השכחה
איך באמת שומרים על מה שלמדנו? התשובה נמצאת במחקר של ניקולס ספדה ועמיתיו, שבדקו את השאלה הזו. הממצא שלהם אלגנטי: הפער האופטימלי בין מפגשי לימוד הוא בערך 10-20% מהזמן שרוצים לזכור את החומר. רוצים לזכור משהו לשבוע? רווחו את התרגול ביום אחד. רוצים לזכור לחודש? רווחו 3-5 ימים. רוצים לזכור לשנה? רווחו חודש.
זהו כלל אצבע פשוט שמתאים לכל טווח זמן. אבל יש כאן משהו חשוב יותר: העיקרון עצמו. לא מנסים למנוע שכחה, אלא מנסים לתרגל שליפה אחרי שכבר קרתה קצת שכחה. כי המאבק הזה, הקושי לשלוף את המידע, הוא בדיוק מה שגורם ללמידה להידבק.
רוברט ביורק, פסיכולוג קוגניטיבי מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, שהקדיש עשרות שנים לחקר למידה, קורא לזה "קושי רצוי". זהו אתגר שמרגיש כאילו הוא מאט אותך אך למעשה הופך אותך לטוב יותר. המוח מפרש את הקושי של השליפה כאות של חשיבות. כשמתאמצים מעט לשלוף משהו מהזיכרון, המוח מגיב על ידי השקעה רבה יותר בזיכרון הזה. כשהשליפה קלה, למשל כשחוזרים על משהו שזה עתה למדנו לפני עשר דקות, המוח לא מתאמץ לקודד את המידע לטווח הארוך.
אבל הנה הבעיה: למידה מרווחת לא מרגישה יעילה. כשחוזרים לחומר אחרי כמה ימים, שכחנו חלק ממנו. צריך לעבוד כדי לשלוף אותו. זה מרגיש כמו בעיה , כאילו המפגש הראשון לא נקלט. לעומת זאת, למידה אינטנסיבית מרגישה נהדר. יושבים, עוברים על החומר, ובסוף המפגש מרגישי ששוולטים בו. אפשר לדקלם את התשובות. מרגישים חכמים. ואז שבועיים אחר כך, פוף, הכל נעלם.
זו הסיבה שרוב בתי הספר, רוב תוכניות ההכשרה, ורוב הלומדים עדיין נוטים באופן אוטומטי לדחוס את כל התרגול בבת אחת. זה אשליית למידה ותחושת שטף. אבל זה לא נכון, אנחנו יודעים מה עובד. פשוט לא עושים את זה, כי זה לא מרגיש כאילו זה עובד. המחקר ברור: תחושת השטף אינה זהה ללמידה ממשית.
והנה עוד משהו: שכחה אינה אויבת הלמידה. היא חברת הלמידה. כששוכחים משהו ואז שולפים אותו בהצלחה, פעולת השליפה מחזקת את הזיכרון הרבה יותר מאשר אם לא הייתם שוכחים אותו מלכתחילה. השכחה יוצרת את התנאים ללמידה חזקה יותר. זה כמו שריר שמתפרק במהלך אימון וחוזר חזק יותר , הפירוק הוא חלק מהתהליך.
חברות משקיעות מיליונים בסדנאות חד-פעמיות, ואז תוהות למה שום דבר לא נשאר. ללא המשך וחזרה מרווחת, רוב המידע נשכח תוך זמן קצר. צריך חזרה מרווחת. לא לנסות לדחוס את כל המידע בבת אחת, אלא לחזור על החומר במרווחי זמן אסטרטגיים. חזרה ראשונה תוך 24 שעות מהלמידה הראשונית. חזרה שנייה אחרי 3 ימים. חזרה שלישית אחרי שבוע. חזרה רביעית אחרי חודש. כל חזרה מאפסת את עקומת השכחה והופכת את הזיכרונות לחזקים ועמידים יותר.
המרווח הזה אומר למוח: "זה חשוב". והמוח משקיע משאבים בשמירה עליו. זו לא קסם , זו פשוט הבנה של איך המוח עובד, ושימוש בידע הזה כדי ללמוד טוב יותר ולזכור. יהי רצון שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
תגובות (9)
יש תוכנית שנקראת חבורה ש"ס שעובדת ממש לפי העקרונות האילו.
מאוד פשוט היום לומדים דף למחרת חוזרים עליו אחרי שבוע שוב חוזרים ואחרי חודש שוב חוזרים ואחרי שנה שוב חוזרים .אנשים אומרים שזה מראה נפלאות.
אלא, שאני חושב שמאד כדאי להדגיש, שלא כדאי לזלזל מאידך, גם בחזרות שנעשות בסמיכות ובתכיפות לזמן הלימוד עצמו. משום שברור שמי שסידר לעצמו את הדברים בגמר הלימוד ממש, כשיחזור על זה אחרי כמה ימים, יהיה לו דבר הרבה יותר מסודר לשלוף מהראש.