ברגע אחד עבר מוט דרך ראשו

דלג לתוכן העמוד

היה זה ה-13 בספטמבר 1848, בסביבות 16:30, סמוך לסוף יום העבודה. פיניאס גייג', מנהל צוות בן 25, התכונן לפוצץ סלע ליד קוונדיש שבוורמונט. אנשיו סללו מסילת ברזל, והסלעים חסמו את התוואי. השיטה הייתה פשוטה: קודחים חור, מכניסים אבק שריפה ופתיל, ודוחסים מעל חול או חרסית בעזרת מוט ברזל, כדי שהפיצוץ יופנה אל תוך הסלע. גייג' הביט מעבר לכתפו אל אנשיו ופתח את פיו לדבר. ניצוץ קפץ מהמוט אל הסלע והאבק התפוצץ.

המוט היה מוט דחיסה: גליל חלק דמוי כידון, באורך 1.1 מטר ובמשקל 6 ק"ג, קצהו התחדד לאורך 28 ס"מ, ונפח מקומי יצר אותו לפי הזמנתו של גייג'. המוט נכנס מתחת ללחי השמאלית, חלף מאחורי העין, פילח את האונה הקדמית השמאלית של המוח, שהוא החלק שמאחורי המצח, ויצא מקודקוד הגולגולת. כ-25 מטר משם, נחת המוט מרוח בדם ובמוח.

גייג' הוטח על גבו, פרפר קלות ודיבר תוך דקות. הוא הלך בעזרה מועטה וישב זקוף בעגלת שוורים לאורך 1.2 ק"מ עד העיירה. וזה עוד לא הכל: חצי שעה אחרי התאונה מצא אותו ד"ר אדוארד וויליאמס יושב על כיסא מחוץ למלון. "דוקטור, הנה עסק מספיק בשבילך", אמר לו גייג'. וויליאמס חשב שעושים ממנו צחוק. רק כשגייג' הקיא, והמאמץ סחט החוצה כחצי כוס מוח, הבין הרופא שאין כאן מתיחה.

הצלת גייג': מזיהום קטלני להחלמה

אלא שההליכה לעיירה הייתה רק תחילת הסיפור. בשש בערב הגיע ד"ר ג'ון הרלו, רופא כפרי צעיר, אל גייג' הפצוע. הוא גילח את הקרקפת, הסיר קרישי דם ושברי עצם וסגר את הפצע כך שיישאר פתח לניקוז. אבל הקשה מכול עוד היה לפניו. בין היום ה-12 ליום ה-14 צלל גייג' למצב של חצי תרדמת, מהפצע בצבצה רקמה נגועה והריח היה נורא. המשפחה הכינה ארון ותכריכים, ואחד המטפלים התחנן שיניחו לו למות. הרלו חתך את הרקמה, צרב אותה בחומר מחטא ופתח את שריר המצח. כ-250 מ"ל מוגלה נשפכו החוצה, כמעט כוס מלאה.

מוט דחיסה מברזל נשען על סלעים באתר סלילת מסילת רכבת בוורמונט משנת 1848.
רגע לפני הפיצוץ ששינה את מדעי המוח: אתר סלילת הרכבת בוורמונט ומוט הברזל שפילח את ראשו של פיניאס גייג'.

והנס קרה. ביום ה-24, אחרי שבועות על סף המוות, קם גייג' וצעד אל כיסאו. מה הציל אותו? לדעת הרלו, כמה גורמים: גוף וסיבולת יוצאי דופן, מוט חלק ומחודד שלא גרם לזעזוע מוח ממושך, ופתח בבסיס הגולגולת שאיפשר ניקוז. הרלו גם השאיר את הפצע פתוח והגביה את ראשו של החולה, כדי לא לחזור על טעות מפורסמת של המנתח ג'וזף פנקוסט, שניסה לנקז הצטברות נוזלים עם קידוח חור בגולגולת, אך החור נסתם על ידי המוח העצמו והחולה מת כי לא היה ניקוז. על עצמו אמר בענווה: "אני חבשתי אותו, השם יתברך ריפא אותו".

ההחלמה נשמעה כל כך מופרכת, שרופאי התקופה לא מיהרו להאמין, ומי מאיתנו היה ממהר? הם סירבו, כך כתב הרלו, "עד שדחפו אצבעותיהם לחור בראשו", ודרשו תצהירים מאנשי דת ומעורכי דין. פרופסור אחד פסל את הסיפור כהמצאה אמריקאית. רק הדו"ח של הנרי ג'ייקוב ביגלו, פרופסור לכירורגיה בהרווארד, הכריע את העניין ב-1850. ביגלו כתב שתאונה כזו נראית כמו סיפור דמיוני, והודה שבתחילה היה ספקן גמור. אך המציאות גברה על כל דמיון.

האם גייג' באמת השתנה? המיתוס נחשף

אחרי שגם הספקנים השתכנעו שגייג' שרד, נשארה שאלה גדולה יותר, ועליה מתחילה המחלוקת: מה באמת קרה לאופיו אחרי פגיעת הראש? הרלו פרסם את תיאורו רק ב-1868, שנים אחרי מותו של גייג'. לדבריו, "האיזון בין כוח החשיבה שלו לבין יצריו החייתיים נהרס, כך נראה". גייג' נעשה גחמני וחסר כבוד, שקע לעתים בגסות בדיבור, איבד סבלנות לכל עצה ושזר תוכניות רבות שנזנחו עד מהרה. הקבלנים סירבו להחזירו לתפקידו, וחבריו אמרו שהוא "כבר לא גייג'". ביגלו, לעומתם, קבע ב-1850 שהחלים לגמרי. מי צדק?

ד"ר ג'ון הרלו מעניק טיפול חירום לפציעת הראש הקשה של פיניאס גייג' בשנת 1848
רגע של חסד והישרדות: ד"ר הרלו נאבק להציל את חייו של פיניאס גייג' מיד לאחר התאונה ששינתה את מדעי המוח.

התשובה, כנראה, נמצאת באמצע. כדי להבין מה קרה לו בשנים שאחרי, החלטנו לבדוק מה עשה בפועל, ומצאנו את מלקולם מקמילן, היסטוריון שחקר את הסיפור והוציא עליו את הספר "תהילה מוזרה". הוא אסף את כל המקורות על גייג' ומצא, בניגוד למה שחושבים, תמונה שונה בתכלית מהדימוי של נווד ושתיין. מראשית 1851 פרנס גייג' את עצמו בשתי עבודות בלבד: כשנה וחצי באורווה בהנובר שבניו המפשייר, ואחר כך כמעט שבע שנים בצ'ילה, כנהג כרכרה בקו ולפראיסו-סנטיאגו. יום עבודה נמשך 13 שעות ו-160 ק"מ בדרכים גרועות, לעתים עם שישה סוסים. נהג כזה נדרש להיות אמין ומסודר, ובעל אישיות שמסתדרת עם נוסעים. מקמילן משער שהמסגרת היומית עזרה לגייג' ללמוד מחדש כישורים חברתיים.

אם כך, ייתכן שגייג' השתנה פחות ממה שסיפרו. אבל מה קרה בפועל בתוך המוח עצמו? וכאן זה נהיה מעניין. ב-1994 הסיקו הנה דמסיו ועמיתיה ששתי האונות הקדמיות נפגעו, אבל המסקנה נשענה על הדמיית מחשב מעוותת של גולגולת. סריקות CT של הגולגולת האמיתית, שערך פיטר רטיו ב-2004, הראו בהפתעה שרק האונה השמאלית נפגעה. ב-2012 הוסיף ג'ק ואן הורן מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס מפת חיווט של המוח, ולפיה כ-4% מקליפת המוח וכ-11% מהחומר הלבן של סיבי העצב המקשרים בין אזורים נהרסו.

ומעבר לנתונים, יש גם תמונה. ב-2009 זוהה צילום מוקדם של גייג', מהסוג שנעשה אז על לוח מתכת מלוטש: הוא נראה לבוש היטב, בטוח ואפילו גאה, ואוחז במוט שפגע בו. זה לא נראה כמו אדם שבור. אז מה השורה התחתונה? בניגוד למה שחושבים, האגדה על אדם שהפך לאחר פשוטה מדי, ובפועל איש אינו יודע בדיוק מה קרה בתוך ראשו.

פורטרט ממוסגר בשחור-לבן של פיניאס גייג' מחזיק מוט ברזל, תלוי על קיר טיח לצד שלט מוזיאון
גבר אחד, מוט ברזל אחד ותאונה אחת ב-1848 ששינו את הדרך שבה אנו מבינים את המוח והאישיות.

מה דעתך על הכתבה?

תגובות

התגובה תיבדק ותפורסם לאחר אישור מנהלי האתר.

היו הראשונים להגיב!