כספת הזרעים בקוטב הצפוני: המבצר ששומר על עתיד האנושות
בתוך הר אבן-חול, כ-78 מעלות צפונית לקו המשווה, שזה עמוק מאוד בתוך הקוטב הצפוני, חצובה מנהרה ארוכה. בקצה המנהרה יש דלת פלדה כבדה, ומאחוריה מסדרון קפוא שאורכו כמעט כמו מגרש כדורגל. בקצה המסדרון נמצא חדר ובו יותר ממיליון ושלוש מאות אלף שקיות זרעים קטנות. זו כספת הזרעים הגלובלית של סוואלברד, שנחשבת כנראה למתקן השמור ביותר בעולם. מי שמפעיל אותה מקווה לדבר אחד בלבד, שלעולם לא יצטרכו באמת להשתמש בה.
הרעיון להקים מקום כזה עלה כבר ב-1984, כשגוף נורדי שעסק בשימור זרעים התחיל לאחסן אותם קפואים במכרה פחם נטוש, ליד עיירה בשם לונגייארבין שבנורווגיה. כעבור כעשרים שנה קם צוות שבדק איפה אפשר להקים מתקן קבוע שישרת את כל העולם, והגיע למסקנה שהמקום המתאים הוא ספיצברגן, האי הגדול בארכיפלג סוואלברד. ב-19 ביוני 2006 הניחו ראשי חמש ממשלות סקנדינביות את אבן הפינה, ובפברואר 2008, פחות משנתיים אחר כך, נפתחה הכספת רשמית.
מה בעצם הופך את המקום הזה למיוחד? קודם כל המיקום: הכספת חצובה 130 מטרים בתוך ההר, גבוה מספיק מעל פני הים כך שגם אם כל הקרח בקוטב יימס, היא תישאר יבשה. הקרקע מסביב קפואה כל השנה, תופעה שנקראת "פרמפרוסט", וזה בעצם יוצר קירור טבעי, בלי צורך בשום חשמל. מעבר לזה יש גם מערכות קירור רגילות, המופעלות בעזרת פחם מקומי, ששומרות על טמפרטורה קבועה של 18 מעלות מתחת לאפס. ואם המערכות המלאכותיות האלה יפסיקו לעבוד יום אחד? לפי הערכות, ייקח בערך מאתיים שנה עד שהטמפרטורה בכספת תעלה מעל נקודת הקיפאון.
כשהמלחמה הגיעה לכספת
הכלל הבסיסי בכספת פשוט: מי שהפקיד שם זרעים נשאר הבעלים היחיד שלהם, ואף אחד, לא ממשלת נורווגיה ולא שום גוף אחר, לא רשאי לגעת בהם בלי רשות מפורשת. זה נשמע כמו כלל תיאורטי, עד שב-2015 פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, והכלל הזה עמד בפני מבחן אמיתי בפעם הראשונה.
ארגון בינלאומי שעסק במחקר חקלאי, ושניהל עד אז בנק זרעים בעיר טל חדיה שבסוריה, מצא את עצמו חסר אונים מול המלחמה שהשתוללה סביב המתקן שלו. הפתרון היה למשוך חלק מהזרעים שהופקדו בעבר בסוואלברד, משיכה ראשונה כזו בוצעה כבר ב-2015, ומשיכה גדולה יותר ב-2017. הזרעים נשתלו מחדש בשדות בלבנון ובמרוקו, שם גידלו מהם עוד ועוד זרעים, וחלק אף הוחזר בסוף לכספת עצמה. עד היום אלו המשיכות היחידות שבוצעו אי-פעם מכל המתקן.
מלחמה היא לא הסכנה היחידה שהכספת התמודדה איתה. פעם אחת קרה אירוע חריג: טמפרטורות גבוהות מהרגיל וגשמים כבדים גרמו למים לחדור למנהרת הכניסה, ואז הם קפאו שם במקום. הזרעים עצמם לא היו בסכנה אמיתית, כי המתקן תוכנן מראש להתמודד עם דברים כאלה, אבל הרשויות בנורווגיה לא הסתפקו בכך והשלימו כמה שיפורים: איטום קירות המנהרה, הוצאת מקורות חום מהמנהרה, וחפירת תעלות ניקוז בחוץ. מאז ועד היום חלק גדול מסוגי היבולים החקלאיים החשובים בעולם כבר מגובה שם, הישג שהביא לכספת הכרה בינלאומית, כולל אזכור במגזין "טיים" האמריקאי.
ארכיון הזיכרון הדיגיטלי הארקטי
כמה מאות מטרים מכספת הזרעים, בתוך מכרה פחם נטוש נוסף שנקרא "מכרה מספר 3", יש פרויקט הרבה יותר צעיר: הארכיון הארקטי העולמי. אם כספת הזרעים שומרת על עתיד המזון, המתקן הזה, שנפתח במרץ 2017 ומופעל על ידי חברה נורווגית פרטית בשם פיקל, שומר על עתיד הזיכרון האנושי. הוא קבור אפילו עמוק יותר מכספת הזרעים: בין 150 ל-300 מטרים בתוך ההר.
איך שומרים מידע דיגיטלי במשך מאות שנים, בלי חשמל ובלי שרתי מחשב? הפתרון של חברת פיקל נשמע כמעט מיושן: סרטי צילום. המידע הופך לתמונות, שנחרטות על סרט מיוחד העשוי פוליאסטר מצופה גבישי כסף. מי שהקים את הפרויקט, רון בייארקסטרנד, מסביר שהרעיון הוא לוודא שמידע חשוב יישאר קיים לאורך זמן, גם אם יקרו אסונות, גם אם ציוד טכנולוגי יתקלקל, וגם אם אמצעי האחסון שאנחנו מכירים היום פשוט יתיישנו ויעלמו. לדבריו, סרט כזה יכול להחזיק מעמד כאלף שנה, ואולי אפילו אלפיים, תלוי בתנאי האחסון.
בין הפריטים ששמורים שם: סריקות תלת-ממדיות של המבנה ההודי המפורסם טאג' מהאל, כתבי יד מארכיון הוותיקן, וגרסה דיגיטלית של הציור המפורסם "הצעקה" של הצייר אדוארד מונק. בפינה אחורית של החדר יש תיבת מתכת נפרדת, ובה הפקידה חברת גיטהאב, הפלטפורמה הגדולה בעולם לאחסון קוד תוכנה, עותק של כל הקוד הפתוח שקיים באתר שלה. זה כמות עצומה של מידע דיגיטלי, שנשמרה על 186 סלילי סרט. כדי להמחיש כמה זה הרבה, גיטהאב עצמה חישבה: מי שינסה להקליד כמות דומה של מידע בקצב הקלדה רגיל, ייקח לו יותר מ-111,000 שנה. ומה אם בעוד כמה מאות שנים כבר אף אחד לא ידע לקרוא קוד מחשב? בדיוק בשביל זה נכתב מסמך נלווה שנקרא "עץ הטכנולוגיה", סוג של מדריך לדורות הבאים, שמסביר איך בכלל השתמשו בטכנולוגיה של היום, ואולי אף יאפשר להם לבנות מחדש מחשבים כדי להריץ עליהם את התוכנות השמורות.
מעבר לכל מערכות הקירור, מנהרות האבן ותעלות הניקוז, חשוב להזכיר ולזכור שכמה שהאדם ישקיע בתכנון ובבנייה לשימור הידע, הביטחון האמיתי לא נמצא בהר קפוא בנורווגיה אלא במקום אחר לגמרי. "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום", כל תכנון אנושי, ולוא הטוב והמתוחכם ביותר, נשאר בסופו של דבר תלוי ברצון הבורא. הזרעים השמורים בהר הקפוא הם השתדלות טובה, אבל אנחנו יודעים שהערובה האמיתית להמשך קיומו של העולם אינה שקית זרעים או סליל סרט, אלא התורה שניתנה לנו, היא שלא זזה ולא מתיישנת, ולא צריכה שום מערכת קירור כדי לשרוד.
תגובות
היו הראשונים להגיב!