"סופר-ספרטה": כשעיר-מדינה יוונית עתיקה הופכת למטאפורה מודרנית
במאה ה-8 לפנה"ס, כשרוב העולם העתיק עסק בחקלאות ובמסחר, ספרטה עשתה משהו שמעולם לא נעשה לפניה ולא נעשה אחריה: היא החליטה שכל אזרח יהיה לוחם מקצועי, מהלידה ועד המוות.
זה לא היה רעיון פשוט. משמעותו הייתה שמישהו אחר חייב לעבוד, לגדל אוכל, לבנות בתים, לייצר כלים. ספרטה פתרה את הבעיה בדרך הקיצונית: היא כבשה את השכנים והפכה אותם לעבדי קבע.
התוצאה הייתה מדינה בעלת מבנה ייחודי לחלוטין:
- 8,000 לוחמים מקצועיים – הספרטיאטים, "השווים"
- 30,000 בעלי מלאכה ואנשי מסחר – הפריקים, "השכנים"
- 200,000 עובדי כפייה – הלוטים, האוכלוסייה הכבושה
המחיר האנושי של השלמות
האגוגה, מערכת החינוך הספרטנית, הייתה בעצם ניסוי חברתי לייצר אדם חדש – לוחם שלא יודע פחד, לא מרגיש כאב ולא יכיר כישלון.
בגיל 7, הילד נפרד מההורים. מעתה הוא היה שייך למדינה. החינוך לא היה אכזרי – הוא היה מדעי. כל תגובה נמדדה, כל חולשה זוהתה, כל כישרון הוכוון למטרה אחת.
קסנופון, שביקר בספרטה במאה ה-4 לפנה"ס, תיאר כיצד ילד ספרטני בן 12 עמד שלמה שעה ללא זזה תחת השמש הבוערת, רק כדי להוכיח שיכול. לא כי איימו עליו, אלא כי זו הייתה זהותו.
המלחמה שעשתה אותם למיתוס
תרמופילאי: כשההיסטוריה פוגשת את האגדה
בקיץ 480 לפנה"ס התרחש הקרב שהפך את ספרטה מחזקה אזורית למיתוס עולמי. קסרקסס, מלך פרס, הגיע עם צבא של מיליון איש לכבוש את יוון. דרכו הובילה דרך מעבר הרים צר בשם תרמופילאי – "שער החמים".
שם חיכה לו המלך ליאונידס עם 300 לוחמי הגארד הספרטני ועוד כמה אלפי יוונים. במשך שלושה ימים, המעבר הצר הפך לבר אריח של הצבא הפרסי.
הרודוטוס תיעד שיחה שנערכה לפני הקרב. גיעוב ספרטני אמר לחברו: "שמעתי שהפרסים כל כך רבים, שכשהם יורים את החצים שלהם, הם מכסים את השמש."
התשובה הספרטנית הפכה לציטוט קלאסי: "אם כן, ניילחם בצל."
מה באמת קרה שם
המחקר ההיסטורי המודרני מלמד שהקרב בתרמופילאי לא היה "300 מול מיליון". הפרסים היו כ-150,000, הכוח היווני כ-7,000. אבל העובדות לא הרסו את המיתוס – הן חיזקו אותו.
שלושה ימים של קרב בלתי שווה, שבהם כל גל התקפה פרסי נשבר על סלע הישק הספרטני. רק כשמסלול עוקף חשף את הגבעות מאחור, הקרב הוכרע. ליאונידס פיטר את רוב הכוחות, אבל נשאר עם הגרעין הספרטני.
הם מתו כולם. אבל הם עצרו את המתקפה הפרסית למשך מספיק זמן כדי לאפשר לאתונה להתארגן ולנצח במלחמה.
המערכת שנבאה את קריסת עצמה
כשהשלמות הופכת לנוקשות
ספרטה הייתה מושלמת בביצוע המשימה שהציבה לעצמה – יצירת הלוחמים הטובים בעולם. אבל מושלמות במשימה אחת מביאה לעיוורון בכל השאר.
כשהעולם היווני התפתח – פילוסופיה באתונה, מתמטיקה בסירקוזה, רפואה בקוס – ספרטה נשארה במקום. כשהטכנולוגיה הצבאית התקדמת – מכונות מצור, פרשים משוריינים, טקטיקות חדשות – הספרטנים נאמרו לדפוסים הישנים.
הבעיה החמורה ביותר הייתה דמוגרפית. מערכת שמייצרת רק לוחמים מושלמים מייצרת מעט לוחמים. מספר הספרטיאטים ירד ללא הרף: 8,000 במאה ה-6, 4,000 במאה ה-5, 1,500 במאה ה-4.
הסוף הלא נמנע
ב-371 לפnה"ס, בקרב ליקטרה, נשברה הגדה הספרטנית לראשונה מזה 300 שנה. לא בגלל חולשה, אלא בגלל מספרים. פשוט לא היו מספיק ספרטנים.
מאה שנה מאוחר יותר, כשאלכסנדר הגדול עבר דרך ספרטה, הוא מצא עיר קטנה עם תושבים מבוגרים שמספרים סיפורים על העבר הגדול. הם עדיין התאמנו כל יום, אבל זו הייתה כבר הצגה לתיירים.
הלקח שכל דור מחדש
למה מנהיגים מודרניים חוזרים לספרטה
כשמנהיג פוליטי בוחר להשוות את מדינתו לספרטה, הוא מבטא כמה דברים בו-זמנית:
כוח בלי התנצלות – ספרטה לא הסתירה את הכוח שלה, לא הצטדקה עליו נכונות לשלם מחיר – הספרטנים ידעו שהמעלות שלהם דורשות הקרבות זהות ברורה – לא היה ספק מה הם ומה הם רוצים להיות עמידה בלחץ – 300 שנה של מעמד על העקרונות
אבל יש גם אזהרה בהשוואה הזאת: הספרטנים הצליחו להיות הטובים בעולם במשך 300 שנה, ואז נעלמו לחלוטין.
השאלה שנשארת פתוחה
האם אפשר לשמר את היתרונות הספרטניים – הכוח, המשמעת, הנכונות להקרבה – מבלי ליפול במלכודות שלהם – הנוקשות, הבידוד, חוסר היכולת להסתגל?
זו השאלה שמעסיקה כל חברה שמוצאת את עצמה מול אתגרים קיומיים. ספרטה מציעה מודל של הצלחה מדהימה שמסתיימת בכישלון מוחלט. הסיפור הספרטני הוא בו-זמנית מקור השראה ומקור אזהרה.
על בסיס מחקרים של פול קארטליג' ("The Spartans"), אנטון פאוול ("Athens and Sparta") ונייגל קנל ("The Spartan Way"), בשילוב עם המקורות הקלאסיים של הרודוטוס, תוקידידס וקסנופון.
יוסיף דעת: הרמזים הארכיאולוגיים שנותרו מספרטה מספרים סיפור מעניין. בניגוד לאתונה עם האקרופוליס המפואר או לרומא עם הקולוסיאום, ספרטה השאירה מעט מאוד אבנים. הכוח הספרטני לא נבנה ממנומנטים, אלא מבני אדם. כשהאנשים נעלמו, גם הזכר נעלם. אולי זה הלקח הגדול ביותר מכולם.