השמש של מצרים עמדה לשקוע מעבר לנילוס הזורם, וקרניה האדומות חדרו דרך החלון הקטן של החדר הצנוע בפוסטט. רבי משה בן מיימון, שכולם קראו לו בכבוד "הרב", הניח את מגילת הקלף שעליה כתב בערבית את הנחיותיו הרפואיות האחרונות, ונענה לקריאתו של החולה הבא. באותו רגע, בין קירות בית המרפא הקטן הזה, התרחש מפגש נדיר בין שני עולמות: עולם התורה הקדושה ועולם הרפואה הקדומה.
הרמב"ם לא בחר להיות רופא מתחילה. האמת, הוא נדחף אליה בכוח הנסיבות, כשמות אביו הותיר אותו ללא מקור פרנסה קבוע¹. אך מה שהתחיל כמקצוע שמשמש את הלחם היומי, הפך למעבדה חיה ליישום עקרונות התורה – "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
במכתבו המפורסם לרבי שמואל אבן תבון הוא מתאר את סדר יומו העמוס: "בכל בוקר אני מטפל בחולים מבית המלך ומחצרו, ואחר כך אני חוזר לביתי וחולים רבים מן העם ממתינים לי… לעיתים אני מגיע עייף כל כך עד שאיני יכול לדבר"². בעיניו, הטיפול בחולים לא היה רק מקצוע – היה זה ביטוי מעשי של האמונה שחכמת הטבע והרפואה הן חלק ממערכת הבריאה הקדושה.
באותה עת, בין הכותלים הצפופים שלצד בית הכנסת הגדול בפוסטט, הרמב"ם גיבש את הגישה הייחודית שלו: רפואה שמטפלת לא רק בגוף אלא גם בנפש, שמתייחסת לחולה כאל אדם שלם הזקוק לכבוד ולחמלה. "החרדה והעצבות", כותב הוא בכתביו הרפואיים, "גורמים לנזק רב יותר לגוף מאשר מחלות גופניות רבות" – תובנה מהפכנית לזמנה.
הוא התעורר כל בוקר לפנות השחר, לימד תורה עד הזריחה, ואז הלך למרפאתו – ולעיתים קרובות נשאר שם עד שעות הלילה המאוחרות. בין החולים שפקדו אותו היו יהודים, נוצרים ומוסלמים. עניים ועשירים. אנשי חצר הסולטאן ופשוטי העם. כולם קיבלו ממנו את אותה התייחסות מלאת הכבוד והחמלה.
כמעט שמונה מאות שנה לאחר מכן, כשאנו מעיינים בכתביו הרפואיים, מתחלחל תחושה מוזרה. קולו של הרמב"ם הרופא מהדהד בצורה מוכרת ובלתי מוכרת כאחד. מוכרת, כי מדובר באותו רמב"ם שקבע עבורנו את יסודות האמונה והפסיקות ההלכתיות. ובלתי מוכרת, כי כאן, בכתבי הרפואה, הוא נחשף בפנינו כרופא מסור ואמפטי, המתייחס לחולה כאל אדם שלם הזקוק לטיפול גופני, נפשי ורוחני גם יחד.
הדרך לרפואה – מהתורה לתרופה
השילוב בין תלמיד חכם לרופא לא היה פשוט. הרמב"ם לא למד רפואה באקדמיה רשמית, אלא בדרך האוטודידקטית הטיפוסית לאותה תקופה. הוא התבסס בעיקר על כתבי גלנוס, הרופא היווני הנודע מן המאה השנייה לספירה, ועל עבודות של רופאים ערביים מפורסמים כמו א-ראזי ואבן סינא.
מעניין לציין שבדברי חז"ל הייתה כבר אז התייחסות חיובית לרפואה. הגמרא אומרת במסכת ברכות שמי שהוא חולה ויכול להתרפאות ואינו מתרפא, הרי זה כמי ששופך דמים. אך הרמב"ם לא רק אימץ עקרון זה, אלא הפך אותו לפילוסופיה שלמה של טיפול הוליסטי.
בהלכות דעות הוא קובע את שמירת הבריאות כחובה הלכתית גמורה: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא – שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה – לפיכך חייב האדם להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המבריאים". זהו הבסיס התיאולוגי לפעילותו הרפואית.
המרפא המחונן – חדשנות רפואית במאה השלוש עשרה
הרמב"ם כתב עשרה מאמרים רפואיים, כולם בערבית – השפה המדעית של זמנו³. החשוב ביותר שבהם הוא "פרקי משה", הכולל כ-1,500 הנחיות בריאותיות המחולקות ל-25 פרקים⁴.
אך מה שהופך את הכתבים הרפואיים של הרמב"ם למיוחדים אינו רק הידע הרפואי עצמו, אלא הגישה הפילוסופית והאנושית שלו. ברפואה של ימי הביניים, החולה נחשב לעיתים קרובות כאובייקט שיש לטפל בו. הרמב"ם, לעומת זאת, התייחס לחולה כאל אדם שלם – גוף ונשמה כאחד.
בכתביו הוא מדגיש שוב ושוב את חשיבותה של הרפואה המונעת. "טוב למנוע מחלה מלהתפתח, מאשר לטפל בה אחר שהיא כבר התפתחה", כותב הרמב"ם ב"הנהגת הבריאות"⁵. זהו עיקרון רפואי מתקדם שהמדע המודרני מכיר בחשיבותו רק במאות השנים האחרונות.
הרמב"ם גם חלוץ בתחום שהיום אנו קוראים לו "רפואה פסיכו-סומטית". הוא הבין שמצב הנפש משפיע ישירות על בריאות הגוף. תיאוריו של מחלות נפש כמו דיכאון וחרדה מדויקים באופן מפתיע גם לפי סטנדרטים מודרניים.
ברחובות פוסטט – החיים כרופא יהודי
פוסטט הישנה, השכונה היהודית של קהיר, הייתה בימי הרמב"ם מרכז רוחני ותרבותי תוסס. בין בתי הכנסת הרבים והחנויות הצפופות, פעלה מרפאה קטנה שבה קיבל הרמב"ם את חוליו. החיים שם לא היו קלים – הוא הצליח להכיל מאות מבקרים בשבוע, תוך כדי המשך לימודיו ופסיקותיו ההלכתיות.
יום טיפוסי של הרמב"ם התחיל בשעה חמש בבוקר. לאחר תפילת שחרית, הוא נהג ללמוד תורה עד השעה שבע. אז הוא היה יוצא לטפל בחולי החצר המלכותית – תחילה באנשי ביתו של סלאח א-דין, ולאחר מכן בשרים ואנשי חשיבות אחרים⁶. רק בשעות אחר הצהריים הוא חזר לביתו, שם חיכו לו חולים רבים מן העם – יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד.
מתיאוריו של הרמב"ם עצמו במכתב לאבן תבון, מתחלחל עייפות גדולה: "כאשר אני מגיע הביתה, אני כל כך עייף עד שאיני יכול לדבר. אני נשכב על המיטה, והחולים יושבים סביבי על הרצפה. לעיתים השיחה איתם נמשכת עד הלילה, ולעיתים אני נרדם כך מרוב עייפות, והם עוזבים בשקט".
הרופא של הסולטאן – מדע ודיפלומטיה
אחד התפקידים החשובים ביותר של הרמב"ם היה כרופאו האישי של סלאח א-דין, הסולטאן המפורסם שכבש את ירושלים מידי הצלבנים. תפקיד זה לא רק העניק לו מעמד חברתי גבוה, אלא גם אפשר לו להשפיע על מדיניות הסובלנות כלפי המיעוטים הדתיים באימפריה האיובית.
הקשר בין הרמב"ם לחצר המלכותית העלה לעיתים דילמות הלכתיות מורכבות. האם מותר לרופא יהודי לטפל בשר מוסלמי בשבת? האם יש להקפיד על כשרות הטעם כשמכינים תרופות לחולים לא-יהודים? הרמב"ם פתר שאלות אלו תוך איזון עדין בין נאמנות לעקרונות היהדות לבין אחריותו המקצועית.
דוגמה מעניינת לגישתו ניתן למצוא ב"הנהגת הבריאות", המאמר שכתב במיוחד עבור אפדל, בנו של סלאח א-דין. בכתיבה זו הוא משלב עצות רפואיות מעשיות עם הרהורים פילוסופיים על המטרה האמיתית של החיים האנושיים.
החדשנות הרפואית – הרמב"ם כחלוץ המדע
הכתבים הרפואיים של הרמב"ם מכילים תובנות שהקדימו את זמנן במאות שנים. בכתביו על אסטמה, למשל, הוא מדגיש את הקשר בין מצב רגשי למצב גופני של החולה. "רגשות שליליים מחמירים את מצב החולה יותר מכל גורם חיצוני אחר", כותב הרמב"ם.
באחד המאמרים המפורסמים ביותר שלו הוא מציג תיאור מדויק במיוחד של סימפטומים שונים של מחלות נפש. הוא מתאר בפירוט מקרים של דיכאון, חרדה ומה שהיום אנו קוראים התקפי פאניקה.
"יש חולים שגופם בריא, אך מחשבותיהם גורמות להם לסבל רב. חולים אלו זקוקים לטיפול מיוחד שלא יסתכל רק על הגוף, אלא גם על הנפש". זהו תיאור מדויק של מה שהיום אנו מכירים כהפרעות פסיכו-סומטיות.
התורה והמדע – איחוד הקדוש והחול
אחת השאלות המרכזיות שמתעוררות מחייו של הרמב"ם היא: כיצד הצליח לשלב בין היותו פוסק הלכה מובהק לבין היותו רופא מתקדם? האם לא היו כאן ניגודים פנימיים?
התשובה לכך טמונה בהשקפת עולמו המיוחדת של הרמב"ם. בעיניו, חקר הטבע והרפואה לא היו עיסוקי חול, אלא חלק מהשתדלותו של האדם לדעת את בוראו. "מי שאינו בקיא בחכמת הטבע", כותב הרמב"ם במשנה תורה, "לא יוכל להבין באמת את חכמת הבורא".
מורשת נצחית – השפעה על הדורות
כתבי הרפואה של הרמב"ם תורגמו ללטינית כבר במאה השלוש עשרה, ושימשו כטקסטי לימוד באוניברסיטאות אירופיות במשך מאות שנים. עד היום, חוקרים מוצאים בהם תובנות רלוונטיות לרפואה המודרנית.
במיוחד בולטת הגישה ההוליסטית שלו – הטיפול באדם כמכלול גופני-נפשי. בזמן שרופאים אחרים התמחו בטיפול בחלקי גוף ספציפיים, הרמב"ם דגל בטיפול שמתייחס לאדם השלם. זהו עיקרון שהרפואה המודרנית מחזירה לאמץ רק בעשרות השנים האחרונות.
בית החולים הגדול בחיפה נקרא על שמו – קריית הרפואה רמב"ם.
בכל פעם שרופא יהודי נכנס לחדר מיון בירושלים או בניו יורק, כשהוא רואה בחולה לא רק גוף חולה אלא אדם הזקוק לחמלה ולכבוד – הוא ממשיך את מורשתו של הרמב"ם. בכל פעם שאנו מבינים שבריאות הנפש ובריאות הגוף קשורות זו לזו – אנו עוקבים בעקבותיו.
ברוך שמסר עולמו לשומרים. הרמב"ם היה אחד השומרים הנאמנים ביותר – שמר על מסורת התורה וההלכה, ובה בעת שמר על חיי אדם. שמר על הגוף והנשמה כאחד. זכותו יגן עלינו.