מבצע מחוץ לקופסה: כך חיסלה ישראל את הכור הגרעיני הסורי
בשעה 22:30 בליל החמישי בספטמבר 2007 המריאו שמונה מטוסי קרב מבסיסי חצרים ורמון שבדרום הארץ. ארבעה מטוסי F-15 וארבעה F-16 המריאו בדממת אלחוט מוחלטת. באותם רגעים ממש, בבור מבוצר בקריה בתל אביב, ישבו ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל וראשי המודיעין, עיניים נעוצות במסכים. איש מהם לא ידע בוודאות מה תהיה התוצאה. על הפרק עמד אחד הצעדים הגדולים והמורכבים שידעה מדינת ישראל, ומולו ניצבה שאלה אחת: האם אפשר לעצור תוכנית גרעין סודית של מדינה עוינת, מבלי לגרור את האזור כולו למלחמה נוספת?
הסיפור התחיל כמה שנים קודם, בשקט הרבה יותר גדול. כבר ב-2004 העלה ד"ר יובל שטייניץ, אז יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, חשד שסוריה מפתחת נשק גרעיני. ראש אגף המודיעין דאז פסל את הטענה מכל וכל. ראש המוסד מאיר דגן חשב אחרת, ודחף לבדוק את הנושא לעומק. כך קבוצה קטנה של קצינים צעירים באגף המודיעין של צה"ל החלה לחשוד שמשהו מתרחש באמצע המדבר הסורי, בלי שאיש, אפילו לא רוב אנשי השלטון בדמשק, ידע על כך.
המפנה הגיע במרץ 2007. לפי דיווח שפורסם מאוחר יותר במגזין אמריקאי מוכר, סוכני מוסד הגיעו למחשבו הנייד של איברהים עותמאן, יו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית בסוריה, בזמן ביקורו בווינה. במחשב נמצאו מאות תמונות של מבנה מרובע, דמוי אנגר, שהוקם באזור מדברי ליד נהר הפרת. בין התמונות נמצא גם תיעוד נדיר: פקיד גרעין צפון קוריאני שנפגש עם עותמאן עצמו. הכור הוסווה כחוות דקלים חקלאית פשוטה, בלי גדר, בלי סוללות טילים, בלי שום דבר שיעורר חשד. השיטה כמעט הצליחה להטעות את כל לוויני הריגול בעולם, ורק בסייעתא דשמיא נחשף הסוד בזמן.
ירושלים מול וושינגטון: מי מפציץ
אחרי הגילוי המפתיע במחשב הנייד, קמה בישראל מהומה. ב-14 באפריל 2007 הקים שר הביטחון עמיר פרץ צוות משימה שכלל את הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ראש המוסד מאיר דגן, ראש אמ"ן עמוס ידלין ומפקד חיל האוויר אליעזר שקדי. גם ראש הממשלה אהוד אולמרט הקים צוות מקביל משלו, שני גופים שפעלו זה לצד זה, כמעט בלי לתאם ביניהם. הוכנו שתי חלופות: תקיפה אווירית, ותקיפה קרקעית באמצעות כוחות מיוחדים. לצורך אימונים לחלופה השנייה נבנה בדימונה מודל מדויק של המתקן הסורי, עד לפרטים הקטנים ביותר.
אולמרט קיווה בהתחלה שהאמריקאים יעשו את העבודה בעצמם. מדוע שישראל תסתכן במבצע צבאי מורכב, אם וושינגטון יכולה לעשות זאת במקומה? ב-19 ביוני 2007 נפגש עם הנשיא ג'ורג' בוש בבית הלבן וביקש שארה"ב תפעל נגד המתקן. בוש סירב, לטענתו המודיעין לא היה חד-משמעי דיו. בזיכרונותיו, שפרסם מאוחר יותר, כתב בוש שאולמרט מעולם לא ביקש ממנו "אור ירוק" רשמי, הוא פשוט קיבל החלטה עצמאית. גם בתוך ישראל לא הייתה תמימות דעים. שר הביטחון אהוד ברק, שהחליף את פרץ בתפקיד, העדיף להמתין לחורף כדי לפעול נגד כור פעיל עם היערכות מוכנה יותר. אבל להמתנה היה מחיר: צינור מים שהסורים מתחו מנהר הפרת אל הכור התקדם באיטיות, ופעל כמו שעון חול. ברגע שהכור יהפוך לפעיל, פגיעה בו עלולה לגרום לנשורת רדיואקטיבית, כזו שתפגע גם בטורקיה השכנה.
מה שהכריע בסוף את מועד הביצוע לא היה שיקול צבאי אלא חשש מדליפה. ב-4 בספטמבר פנה עיתונאי אמריקאי לשגרירות ישראל בוושינגטון עם שאלות שעוררו דאגה כבדה. למחרת, ב-5 בספטמבר, אישר הקבינט המדיני-ביטחוני את הפעולה לאותו הלילה עצמו. לא היה עוד זמן להתלבטויות.
ארבע שעות ששינו הכל
המבצע כונה בחיל האוויר "ניגון שקט", ובתיעוד הרשמי, "מבצע מחוץ לקופסה". הוא נפתח בהשמדת עמדת מכ"ם סורית, מיד אחר כך הופעלה לוחמה אלקטרונית, שהזינה את מערכות ההגנה האווירית הסוריות ב"תמונת שמיים כוזבת", כלומר גרמה למכ"מים הסוריים "לראות" שמיים ריקים, בזמן שמטוסים ישראליים חצו את המרחב האווירי ממש מעליהם. לפי עדות מאוחרת של קצין סורי לשעבר, ההגנה האווירית באזור דיר א-זור קיבלה פקודות ברגע שהמטוסים אותרו, אבל זה כבר היה מאוחר. זמן קצר אחרי חצות הופצץ הכור עצמו, בשילוב פצצות מונחות לוויין ולייזר. כל הפצצות פגעו במטרה. תוך דקות ספורות נמחק כליל מבנה שנבנה בחשאיות במשך שנים.
מה שקרה לאחר מכן היה מורכב כמעט אף יותר מהפעולה עצמה. אלוף (מיל') אליעזר שקדי, מפקד חיל האוויר דאז, תיאר מאוחר יותר את הרגע שבו יצא מהבור: "התרגשתי והם התרגשו מאוד. הוא חיבק אותי. אתה מרגיש שעשית משהו שהוא בעל משמעות עמוקה וגדולה". ברגע שהמטוסים נחתו בשלום החל המבחן האמיתי, איך שומרים על שתיקה מוחלטת. ישראל אסרה על התקשורת המקומית לדווח, וסוריה עצמה, במקום להודות בפגיעה, טענה שהותקף מבנה חקלאי נטוש בלבד. גורמים בכירים באמ"ן ציינו מאוחר יותר שההפתעה הגדולה הייתה עד כמה הצליחה ישראל לשמור על עמימות מוחלטת בכל הדרגים, צבאי ומדיני, ושזה היה חלק גדול מהצלחת האירוע.
עשור שלם עבר עד שישראל הודתה רשמית בפעולה, רק ב-21 במרץ 2018, לאחר עתירה לבית המשפט העליון. אז התברר גם שהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית כבר קבעה ב-2011, אחרי חקירה שנמשכה שנים, כי המתקן שהושמד היה "סביר מאוד" שהיה כור גרעיני של ממש. מדוע חיכתה ישראל כל כך הרבה זמן? ההיגיון היה שאם ישראל לא תיקח אחריות פומבית, נשיא סוריה בשאר אל-אסד יוכל להכחיש שבכלל הותקף, ולא ייגרר למלחמת נקמה. וכך, פעולה שנמשכה בסך הכול כארבע שעות, בין 22:30 ועד אחת וחצי לפנות בוקר, שינתה בשקט מוחלט את מפת האיומים הגרעיניים במזרח התיכון, בלי אף יריית תגמול אחת, בסייעתא דשמיא וברחמי ה' על עמו ישראל.
תגובות
היו הראשונים להגיב!