היום שבו נהר בירה הטביע שכונה שלמה בלונדון
היה זה יום שני רגיל, ה-17 באוקטובר 1814, ממש לקראת השעה 5 אחה"צ. ברחוב שוקק בלב לונדון עבד פקיד צעיר בשם ג'ורג' קריק במבשלת בירה ענקית שנקראה "סוס הפרסה". משהו במכל הענק שעמד לידו לא נראה תקין: אחד מחישוקי הברזל העבים שהחזיקו אותו במקום התרופף. קריק לא התרגש יותר מדי, זה כבר קרה כמה פעמים בעבר. הוא כתב פתק קצר לאחד מבעלי המבשלה, וחזר לעבודתו. איש לא שיער שתוך פחות משעה יתרחש כאן אסון שישנה לתמיד את חייהן של מאות משפחות.
המבשלה עמדה בדיוק במקום שבו נפגשים היום שני הרחובות הסואנים אוקספורד סטריט וטוטנהאם קורט רואד, אזור מהיקרים והמבוקשים בלונדון של ימינו. אבל לפני מאתיים שנה נראה המקום אחרת לגמרי: מאחורי המבשלה השתרעה שכונה עלובה שנקראה "הרוקרי של סיינט ג'יילס", אחת משכונות העוני הקשות ביותר בעיר. מהגרים אירים עניים גרו שם בצפיפות מחניקה, לעיתים משפחה שלמה בחדר יחיד, במחסור תמידי וללא תקווה ממשית לצאת מהמעגל.
בעל המבשלה, סר הנרי מיוקס, ירש אותה מאביו וזכה לגאווה מיוחדת על מכל האגירה הענק שהוקם בחצר, מבנה עץ שגובהו כגובה בית בן שתי קומות, עטוף 80 טון של חישוקי ברזל, ומסוגל להכיל כחצי מיליון ליטר של "פורטר", סוג בירה כהה וסמיכה שהייתה המשקה המקובל ביותר בלונדון של אז. איש לא תיאר לעצמו שדווקא המבנה הזה, שהיה אמור לסמל את גאוות התעשייה הלונדונית, יהפוך בתוך שעה קלה לכלי ההרס של שכונה שלמה.
גל הבירה שהטביע שכונה שלמה
כשעה לאחר שקריק ראה את החישוק המתרופף, בעודו עומד ליד המכל ומחזיק בידו את הפתק, נשמע פתאום קול נפץ אדיר. המכל הענק נבקע כולו בבת אחת, ובלחץ העצום שנוצר קרס גם המכל הסמוך, ששפך אף הוא את כל תוכנו החוצה. חביות נוספות התנפצו בזו אחר זו כמו אבני דומינו. בסך הכול נשפכו החוצה כחצי מיליון ליטר של בירה בבת אחת, קיר אחורי עבה, שהיה אמור להיות בלתי חדיר, קרס תוך שניות, ולבנים שלמות עפו באוויר כמו קליפות אגוזים.
הגל האדיר, בגובה של יותר מ-4 מטר, פרץ היישר לרחוב הצר שבשכונת העוני שמאחורי המבשלה. בבית קטן אחד ישבה ילדה בת ארבע בשם חנה במפילד ושתתה תה עם אמה, הגל סחף את האם החוצה, ואת הילדה הקטנה הרג במקום. בבית הסמוך התכנסו כ-30 איש לאזכרה לילד קטן שנפטר יום קודם לכן. ארבעה מהם לא שרדו את הגל שפרץ פנימה. משרתת צעירה בת 14, שעבדה בשטיפת כלים בחצר פונדק סמוך, נקברה תחת קיר שקרס עליה. 8 בני אדם איבדו את חייהם באותם רגעים, כולם תושבי השכונה הענייה.
מדוע שילמו תושבי השכונה את המחיר הכבד? הקרקע השטוחה סביב המבשלה, כמעט ללא ניקוז, גרמה לגל לזרום היישר אל תוך מרתפים מאוכלסים שהתמלאו בירה תוך רגעים, עד שאנשים נאלצו לטפס על רהיטים כדי לא לטבוע. מפליא לגלות ש-31 עובדי המבשלה, שעמדו הכי קרוב לזירת ההתפוצצות, יצאו כולם ללא פגע. בימים שאחרי האסון הגיעו מאות סקרנים לצפות בהריסות, ושומרי המבשלה אף גבו מהם דמי כניסה. שמועות מאוחרות סיפרו שאנשים השתכרו מהבירה שזרמה ברחובות עד מוות, אך חוקר בשם מרטין קורנל, שבדק את עיתוני התקופה, לא מצא לכך שום אישור.
אסון נשכח, מורשת שנותרה חיה
יומיים בלבד לאחר האסון, ב-19 באוקטובר, התכנסה ועדת חקירה במקום מחסה לעניים באותה שכונה עצמה. חברי הוועדה הובלו תחילה לראות במו עיניהם את ההריסות ואת המתים, ורק אחר כך ישבו לשמוע את העדויות, וביניהן גם זו של ג'ורג' קריק עצמו, שאחיו נפצע באסון. בסיום ההליך הגיעה הוועדה למסקנה שהמקרה קרה "במקרה, בתאונה, ובגזירה משמים", קביעה שהסירה מהמבשלה כל חובה חוקית לשלם ולו פרוטה אחת למשפחות השכולות.
מבחינה כספית טהורה, המבשלה יצאה כמעט נקייה מפגע. הנזק, אובדן הבירה, תיקון המבנה ובניית מכל חדש, עלה לה סכום עתק, ששווה כיום ליותר ממיליון וחצי ליש"ט. אבל בעלי המבשלה פנו לממשלה הבריטית בבקשה מיוחדת, וקיבלו בחזרה כמעט את כל "מס הבלו", מס מיוחד שהוטל אז על כל טיפת בירה, ששילמו מראש על הכמות שהלכה לאיבוד, סכום השווה כיום לכחצי מיליון לירות. כך ניצלה החברה מקריסה כלכלית מוחלטת. תושבי השכונה, לעומת זאת, לא קיבלו שקל שבור מאף גורם רשמי, ובכל זאת, למרות עוניים הגדול, אספו ביניהם את הפרוטות האחרונות כדי לקבור בכבוד את קורבנות האסון.
המבשלה עצמה חזרה לפעול כבר זמן קצר אחרי האסון, והמשיכה לייצר בירה באותו מקום עוד יותר ממאה שנה, עד שנת 1921. שינוי מעשי אחד כן נשאר קבוע בתעשייה כולה: מכלי העץ הענקיים נעלמו בהדרגה, והוחלפו במכלי בטון בטוחים בהרבה. ואולי יש כאן תזכורת, שהחיים והמוות אינם קשורים לדבר כזה או אחר, וברצות ה' גם בירה יכולה לקחת את חייו של מי שנגזר עליו מיתה.
תגובות
היו הראשונים להגיב!