מנורת הזהב משער טיטוס קמה לתחייה בבינה מלאכותית ותלת-ממד
קיץ, שלוש שנים אחרי החורבן. רחובות רומא העתיקה גדושים אלפי צופים, וביניהם עוברת תהלוכה שלא נראתה כמותה, חיילים רומאים נושאים על כתפיהם את כלי הקודש שנבזזו מבית המקדש בירושלים: מנורת הזהב בת שבעת הקנים, שולחן לחם הפנים, חצוצרות הכסף. עשר שנים אחר כך יונצח הרגע הזה לנצח, חרוט באבן שיש בשער הניצחון שהוקם בלב רומא. במשך כמעט אלפיים שנה עמד השער חשוף ואפור, עד שבשנים האחרונות גילו חוקרים דבר מפתיע: התבליטים כלל לא אפורים. הם היו צבעוניים.
השער עצמו נבנה כעשר שנים לאחר אותה תהלוכה, ביוזמת הקיסר דומיטיאנוס, שביקש להנציח את אחיו טיטוס שר"י, הוא שהוביל את הכוחות הרומיים בדיכוי המרד היהודי הגדול. וספסיאנוס, אביו של טיטוס, ולאחריו טיטוס עצמו ודומיטיאנוס, מימנו בזכות שלל המלחמה את פרוייקטי הבנייה הענקיים הנוספים ברומא ובהם הקולוסאום המפורסם. ההיסטוריון היהודי-רומי יוספוס פלביוס תיעד את האירועים הללו בפירוט רב בספרו 'מלחמת היהודים', ובזכות עדותו אפשר לכאורה לדעת מה בדיוק נישא בתהלוכה המתוארת על גבי השער.
בתוך השער חרוטים לעומק שני תבליטים ענקיים, כל אחד בגודל של כ-2 מטרים בגובה וכמעט 4 מטרים באורך, בערך כגובה קומה וחצי. אחד מהם מציג את טיטוס רוכב במרכבה עם ארבעה סוסים. השני, המכונה 'תבליט השלל', מתאר שורת חיילים רומאים נושאי אוצרות בית המקדש. דווקא הפריט הזה, שנועד להנציח השפלה וכיבוש, הפך במרוצת הדורות לסמלה הרשמי של מדינת ישראל, כך נקבע בשנת 1949.
לאורך דורות רבים נמנעו יהודי רומא מלעבור מתחת לשער, מפני שסימל עבורם את הגלות והחורבן. רק בערב הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, צעדו לראשונה כל בני הקהילה יחד מתחת לשער, מחווה סמלית של תקומה אחרי אלפיים שנות גלות. מי שמבקר היום בפורום רומאנום הרומי ומעיף מבט על השער לא ימצא בו כמעט שום עקבות צבע: השיש נראה אפור ושחוק, כמעט לבן, לאחר שנחשף לזיהום האוויר של רומא המודרנית ולמיליוני התיירים העוברים תחתיו מדי שנה.
הצבעים הנסתרים של המנורה
בין התאריכים 5 ל-7 ביוני 2012 התכנס בשער טיטוס צוות בינלאומי של חוקרים. היוזמה יצאה מהמרכז ללימודי ישראל בישיבה יוניברסיטי שבניו יורק, ובראשה עמד ד"ר סטיבן פיין, פרופסור להיסטוריה יהודית שהוביל את המיזם כולו. לצידו פעל ד"ר היינריך פינינג, מומחה לשימור אמנות ממחלקת השימור של ארמונות בוואריה שבגרמניה. פינינג הביא עמו טכניקה שנחשבה אז חדשה יחסית בעולם הארכיאולוגיה הרומית: ספקטרומטריית UV-VIS, מכשיר ששולח אור לבן על פני השטח ומודד את אורכי הגל החוזרים ממנו. כך אפשר לזהות שרידי פיגמנט זעירים, כאלה שאינם נראים כלל לעין האנושית, גם אם עברו עליהם אלפי שנות בלייה וסחיקה.
התוצאה הפתיעה אפילו את החוקרים עצמם, מי בכלל ציפה לגילוי כזה? המדידות שנלקחו מזרועות המנורה ומבסיסה בתבליט השלל תאמו במדויק לצבע הקרוי 'אוכרה צהובה', גוון שנועד לחקות זהב. מי שפיסל את התבליט לפני כמעט אלפיים שנה לא הסתפק בחריטת מנורה בשיש חלק וטהור. הוא צבע אותה בצהוב-זהוב, כדי שתיראה ממש מנורה עשויה זהב טהור. פרופ' ברנרד פרישר מאוניברסיטת וירג'יניה, שניהל יחד עם פיין את הצד הטכנולוגי של הפרויקט, תיאר את הרגע כך: 'מרתק לדמיין את המנורה כפי שנראתה במקדש בירושלים.'
במקביל לגילוי הצבעים המקוריים נערכה גם סריקת תלת-ממד מדויקת של התבליט. הסריקה בוצעה באמצעות סורק לייזר מתוצרת חברת Breuckmann הגרמנית, המתמחה בציוד סריקה תלת-ממדי מדויק, ואת ההפעלה בשטח ביצעה חברת Unocad האיטלקית. התוצאה: דיוק ברמת תת-מילימטר, כלומר פחות ממילימטר אחד. וכך התגלה דבר בלתי צפוי לחלוטין. בתוך המודל התלת-ממדי אפשר היה להבחין ברמזים דקים בשברי האבן, כאלה שלא נראים כלל בתצלומים רגילים או בעין בלתי מזוינת. הרמזים הללו סייעו לצוות בעבודת השחזור הדיגיטלי של פרטי התבליט. מעבר לזה, הם אפשרו לשחזר גם ראשי חיילים שאבדו במרוצת הדורות, באמצעות שכפול דיגיטלי של הראש השלם ביותר שנמצא בתבליט, התאמתו לצוואר החסר, וכיוונון זווית המבט בהתאם לשברי הראש המקוריים שנותרו.
כשבינה מלאכותית טועה בהיסטוריה
התהליך המלא הבשיל בשנת 2017, אז פרסם ד"ר פיין, יחד עם עמיתיו פיטר שרץ ודונלד סנדרס, מאמר מפורט בכתב עת אמריקאי, סקירת הארכיאולוגיה המקראית, שכותרתו הייתה "צבעים אמיתיים". ד"ר פיין המשיך לחקור את הנושא, ובשנת 2021 יצא לאור בהוצאת בריל, בית הוצאה אקדמי הולנדי ותיק, ספר המרכז את כל הידע שנצבר בפרויקט. הצבעים שנקבעו לכל חלק בתבליט משלבים את הממצא המדעי עם מקורות ספרותיים עתיקים וראיות מפסלים רומיים דומים: המנורה נצבעה בצהוב-זהב, השמיים ברקע, בכחול, הבגדים העליונים של החיילים, בארגמן אדמדם, הכלים הקדושים, בזהב, והחצוצרות, בכסף.
חברת העיצוב התעשייתי Neathawk Designs ממסצ'וסטס חרטה במכונת חריטה ממוחשבת, העתק מלא בקנה מידה אמיתי, ועליה הוקרנה התמונה הצבעונית המשוחזרת. כך יכולים מבקרי מוזיאון ישיבה יוניברסיטי בניו יורק לראות, לראשונה מזה כמעט אלפיים שנה, איך נראה התבליט בעת שנחגג בו הניצחון ברומא. ונקודה שכדאי לעצור עליה לרגע: בשנים האחרונות מציפות את הרשת בין שאר הדברים גם הדמיות של רומא העתיקה שנוצרו בבינה מלאכותית, כאלה שמציגות את עצמן כשחזורים מדויקים היסטורית. אבל האם אפשר לסמוך עליהן?
פרופ' שרה קורדי מאוניברסיטת בורדו מונטיין שבצרפת, חוקרת תרבות רומית ויוונית עתיקה, בדקה כמה מהסרטונים הפופולריים הללו ומצאה בהם שורת טעויות בוטות. בסרטון אחד שצבר תפוצה רחבה נראה חייל רומי לובש שריון עם רצועות מתכת דקות מדי המסודרות אנכית, בעוד שהשריון האמיתי, הלוריקה סגמנטטה, היה בנוי מרצועות רחבות יותר שסודרו אופקית. בתמונה אחרת של מרחצאות קרקלה, נראתה תקרת שיש וזהב בסגנון בארוקי, סגנון שהתפתח כ-1,300 שנה אחרי שהמרחצאות נבנו בפועל. מרוץ מרכבות שהוצג בסרטון אחר הראה מרכבות עם ארבעה גלגלים; במציאות ההיסטורית היו להן שני גלגלים בלבד.
קורדי סיכמה את הבעיה במשפט קצר: "אנכרוניזם, דיוק ופרופורציות מטעות הם הנושאים המרכזיים בתמונות שנוצרו על ידי בינה מלאכותית." הפער הזה, בין הדמיה גנרית שתוכנה מייצרת תוך שניות, לבין שנות עבודת שדה, ספקטרומטריה וסריקות מדויקות, מסביר מדוע שחזור אמיתי דורש כל כך הרבה זמן וסבלנות. שער טיטוס נבנה במקורו כדי לציין את חורבן בית המקדש וגלות עם ישראל. היום, באמצעות אותה טכנולוגיה שיכולה גם להטעות, הוא הפך לכלי שמחזיר במדויק את מראהו המקורי, ומאפשר לנו לראות את מה שראו באותו יום קיץ ברומא.
תגובות
היו הראשונים להגיב!